לפני כשבוע הייתי בברלין וביקרתי עם המארח שלי באתר ההנצחה לזכר השואה. מדובר בשדה בטון עם 2,711 מצבות אפורות ללא כיתוב, בגובה של כמה מטרים כל אחת, מה שיוצר מין תחושה מעיקה למי שמפלס את דרכו ביניהן.
מעין שילוב בין בית קברות מונומנטלי למבוך אימתני. לא פחות מרשים מאתר ההנצחה עצמו הוא מיקומו: הוא ממוקם במרכז העיר. אי אפשר לפספס אותו. עם זאת, בזמן האחרון (עוד לפני 7 באוקטובר) מתלווה אצלי לטקסי השואה שנערכים בארצות הגויים ולאנדרטאות שהוקמו שם לזכר היהודים הנרצחים, סוג של טעם לוואי: תחושה שזכר השואה משמש לרבים, בפרט במערב אירופה, עלה תאנה המאפשר להם להשתלח במדינת היהודים. כי הם הרי נגד השואה, ועל כן לא חשודים חלילה באנטישמיות.
בכניסה למוזיאון שמתחת לאנדרטה מונח קלסר עם דפים המשמש ספר מבקרים. הצצתי בו וראיתי שהכותב האחרון רשם שם בסוף העמוד בספרדית: לעולם לא עוד. אזרתי אומץ וכתבתי, בהשראת דבריו, על הדף ממול באנגלית את המחשבות שלי בנוגע ל"לעולם לא עוד": "לא מספיק להזדהות עם יהודים מתים. צריך גם לתמוך ביהודים חיים ובמדינתם הנמצאת בימים אלו בסכנת השמדה". והוספתי גם: עם ישראל חי, בעברית. לאחר מכן המשכתי בדרך המעגלית של המוזיאון, שהובילה אותי בסוף בחזרה ללובי שבו היה מונח ספר המבקרים. הצצתי בו שוב בסקרנות – אולי מישהו הגיב – וגיליתי להפתעתי שהעמוד שלי נעלם.
ניגשתי לאחראי מאחורי הדלפק ושאלתי אם ידוע לו לאן נעלם הדף. הוא הסביר לי שהוא הסיר אותו כי המדיניות של המוזיאון היא להימנע מאמירות פוליטיות. עניתי שאני מכבד את המדיניות של המוזיאון, אולם אני לא מוזיאון אלא מבקר, ובהיותי מבקר אני מצפה ליהנות מחופש ביטוי – מה גם שהאמירה ה"פוליטית" כביכול במה שכתבתי היא מינורית מינוס. לא תקפתי אף אחד, לא הזכרתי ערבים, לא פלשתינים (אפילו לא את חמאס), רק את זכות קיומה של מדינת היהודים. למה שימנע ממני לצקת תוכן לאמירה "לעולם לא עוד"?! הרי זו המשמעות של מה שכתבתי, לא? שזה לא יקרה שוב. המארח שלי, שהתלווה אליי, הסתכל על ההתדיינות בינינו מהצד, והעיר לי אחר כך שהייתי אסרטיבי מאוד, על גבול האגרסיבי. על כל פנים, לפי מבחן התוצאה זה עבד. אחרי התלבטות קצרה הוציא האחראי את הדף מהמגירה והחזיר אותו לקלסר (כי הוא לא קרע אותו משם, אלא הסיר אותו בצורה מסודרת, אנחנו בגרמניה, כן?). יפה מצידו.
בערבו של אותו יום הבנתי משהו. המארח שלי, שהוא אקדמאי, סיפר לי על מחקר שקרא לפיו שכנוע של אנשים לא עובד באמצעות נימוקים אלא על ידי חזרה על אותו מסר שוב ושוב. כאילו לא ידענו (זה הרי אל"ף־בי"ת של פרסום, בכל תחום). תובנה זו חידדה אצלי משהו בקשר להסברה הישראלית. בהסברה חייבים להתביית על מסר עיקרי אחד, ולחזור עליו פעם אחר פעם, על הווריאציות השונות שלו, שוב ושוב. המסר חייב להיות קליט, וכן רצוי שירכב על משהו שעובר מסך. ובכן, מה שעובר מסך בימינו הוא שיח הקורבן. אשר על כן, בשלב זה אנחנו חייבים להתביית על המסר (האמיתי!) שאנחנו תחת איום קיומי. לא שיש לנו את הצבא המוסרי בעולם, לא שיש לנו זכות אבות, לא שאנחנו צודקים, לא שהערבים התחילו, אלא שאנחנו תחת איום קיומי. לא כמטאפורה, אלא כמציאות. זה חייב להיות המסר העיקרי ועליו, ורק עליו (ועל ווריאציות שונות שלו), אנחנו חייבים לחזור שוב ושוב.
כאשר צ'כיה נכבשה על ידי הגרמנים בשנת 1939, חיכו לצ'כים שנים של דיכוי, אולם כל עוד הם ישבו בשקט לא קרה להם כלום. הם המשיכו לחיות. כנ"ל הגרמנים שנכבשו בשנת 1945. למרות כל הזוועות שהעם הגרמני היה אחראי להן, הם לא חששו בשום שלב שהמנצחים ישמידו אותם. כשהאמריקאים נסוגו מהיכן שנסוגו, האזרח האמריקאי המשיך לחיות ברווחה. בניגוד לכל אלה, האיום על יהודי מדינת ישראל הוא איום של פוגרום אכזרי. לא נעים לנו לבטא זאת ככה, אבל זה מה שאנחנו צריכים לומר, גם לעצמנו וגם לעולם. לא לטשטש ולא להרפות. לא מדובר בנרטיב פרנואידי. זו המציאות עצמה שטפחה על פנינו ב־7 באוקטובר. אם הערבים יצליחו, בתמיכה פעילה של איראן, לכבוש שטחים from the river to the sea, היהודים לא ימשיכו לחיות תחת כיבוש – הם לא ימשיכו לחיות, נקודה. ולזה – שהעולם יסלח לנו, או לא – אנחנו לא ניתן לקרות. באיזה מחיר? בשום מחיר לא. אנחנו בשנת 2024 במדינת ישראל, ולא ב־1944 בפולין.
מסר זה לא נשמע מספיק בהסברה הישראלית. זהו מסר פשוט, קליט ואולטימטיבי. נעשה את הכול, כולל הכול, כדי להשמיד את מי שמאיים על חיינו, גם במחיר הסתכנות בהעמדה לדין בהאג על פגיעה בבלתי מעורבים. נעשה את הכול, כולל הכול, כדי שמדינת היהודים תמשיך להתקיים. מי באומות העולם שהיה נוהג אחרת במצב שלנו, שירים את ידו.