שלה שורשן-רוזנק משלבת סיפור של פינוי מגוש קטיף בו שכלה בעל ובת, כוחות נפש עצומים שהביאו אותה להמשיך קדימה לאחר כל משבר, וכיום היא גם אם ללוחמים שמשתתפים במלחמה נגד חמאס ומהפעילות הבולטות של ארגון 'אימהות הלוחמים'.

בשיחה באולפן ערוץ 7 היא מספרת על תחילת דרכה בגוש קטיף. "עלינו בשנת 1989 לכפר דרום, 12 משפחות ושני רווקים. אחרי שנתיים וחצי היה מארב מחבלים של חמאס. הם ארבו לבעלי דורון והוא נורה ונהרג במקום. הייתי אז עם שלושה ילדים ובתחילת היריון עם ילד רביעי שנקרא על שמו".

"אחרי שנתיים נפטרה לי בת מדלקת קרום המוח באופן מאוד מהיר ומפתיע. בעוד דורון לא נקבר בגוש אלא בחולון לבקשת הוריו, את בתי טל, קברתי בגוש קטיף. אחרי הגירוש נאלצנו להעביר את הקבר להר הזיתים. לאחר שבע שנים התחתנתי עם דני שהיה גם אלמן ונולדו לנו עוד שני ילדים - בן ובת", היא מוסיפה.

מהטרגדיות שחוותה נולד ספר ילדים. "אותי מה שמרגיע כשאני במצוקה הוא כתיבה. כשהודיעו לי שדורון נהרג מה שנתן לי הרבה כוח היה שאני בהיריון. כשקמתי מהשבעה התחלתי לחפש ספרים ‫שיסבירו לי מה אני עוברת ‫ולהרגיש שאני שפויה - ‫כי החוויה בהתחלה ‫היא לא כל כך של שפיות. מצאתי כמה ספרים למבוגרים אבל לילדים לא היו כאלה. אמרתי לעצמי שאם אין ספר כזה - אכתוב אותו. בגלל שדורון היה אבא מסור ומאוד מחובר לילדים חשבתי שזה יתאים ורציתי שיהיה מדובר בספר נחמה שהסיפורים בו יהיו אמיתיים לחלוטין".

בימים אלה ילדיה לוקחים חלק במלחמה נגד חמאס מה שהוביל אותה לבליץ של עשייה למען הכלל. "מה-7 לאוקטובר, כשברגע אחד התעוררתי ושמעתי ריצה במדרגות של הבן שלי החייל הצעיר ואחר כך החיילת, הרגשתי שרק עשייה יכולה לעזור לי בתוך כל סרט האימה שנכנסנו אליו. ניתבתי את עצמי לכל מיני סוגים של עשייה. אני גם כותבת יומן מלחמה - ואינני יודעת מה אעשה איתו. הימים מאוד עמוסים, אני עוברת המון דברים, וחשתי שאני חייבת לתעד זאת".

"בהתחלה הייתי עסוקה מאוד בנסיעה לניחום אבלים אצל משפחות ובהמון הלוויות בכל רחבי הארץ. אחר כך התחלתי לעבוד בחקלאות. ראיתי פרסום של בחור שנרצח במסגרת פעילותו בכיתת כוננות בדרום ושכל המשק שלו עומד. זכרתי שכשדורון נרצח המשק שלנו היה בשיאו - ואלמלא כל האנשים הטובים שהגיעו - לא הייתי מצליחה להחזיק אותו. החלטתי לנסוע ולהצטרף", היא מוסיפה.

ואז החליטה לקחת על עצמה משימה נוספת. "לאחר מכן הצטרפתי לארגון 'אימהות הלוחמים' כי הרגשתי שבאמת צריך להעביר פה איזה מסר מאוד משמעותי שלמרות שקשה להיות אימא של לוחם ואני האחרונה שרוצה תהיה מלחמה - אסור להמשיך בסבבים האלה וחייבים להילחם. זה קול שחייבים להשמיע - הוא אמיץ ויש לו תוקף. ראיתי בכנסת שאנשים מקשיבים לנו. יש גם מפגש מאוד מרגש עם משפחות החטופים - שלכאורה נראה שיש מרחק גדול בינינו - בסוף כשיושבים אחד על אחד המרחק הוא לא גדול. כולנו רוצים שהחטופים יחזרו ולהיפטר מקן הצרעות בעזה".