בלימת הטילים האיראניים עוררה במקומות מסוימים את ויכוחי המאה ה19 – האם ההצלחה נזקפת לטובת המדע או לא-לוהים?
מחד, ישנם שהתבטאו ש"הכוחות הדמוקרטיים, החילוניים והליברליים הצילו את המדינה" (כאילו אין בתעשיות הביטחוניות אנשים חובשי כיפה); לעומתם היו כאלה שניסו להמעיט בערך ההישג הטכנולוגי ולתלות את ההצלחה בנס על-טבעי (כאילו אנשי מדע וביטחון לא היו בתמונה).
בזמן הקורונה היו כאלה שראו בחיסונים ובהנחיות הרפואיות סוג של כפירה בא-לוהים, ולעומתם היו כאלה שזלזלו בתפילות; מחדל השביעי באוקטובר הביא אנשים מסוימים להזיה שאין צורך בכוחות הביטחון, ומאידך היו כאלה שהגיעו למסקנה שאין צורך בשמירת שבת; וכמובן הטענה של מגזר מסוים שלימוד תורה מייתר את צבא לעומת מגזר אחר שטוען שהצבא מייתר את לימוד התורה.
השורש לוויכוח המיותר הזה נעוץ בתפיסות עולם (נוצרית והומניסטית – כל אחת מהכיוון שלה) שעולם הרוח ועולם החומר הם עולמות סותרים זה את זה. כביכול רק כאשר מתרחשת תופעה על-טבעית סימן שמצוי כאן ממד רוחני, וכאשר העניינים מתנהלים באופן טבעי זוהי הטריטוריה של העולם החילוני.
היהדות דוגלת בכך שהדברים באים ביחד! בוודאי שהעולם מתקדם מתוך מאמץ אנושי "טבעי" אולם הוא אמור לבטא ולהרים על "נס" את הממד המוסרי והערכי. עם ישראל מצליח צבאית וכלכלית (בטווח הארוך) מפני שהוא עם שמגלם בהיסטוריה שלו את ערכי הנצח.
הצדדים משלימים אחד את השני: לימוד התורה מעניק את הרוח לשירות הצבאי, והשירות הצבאי מאפשר לתורה להתגלם בחיים. בעת שמכון ויצמן או חיל האויר מפתחים טכנולוגיה אנו מוסיפים את המילים "בעזרת ה'"; אין כוונתנו לבטל את המאמץ האנושי אלא לומר שטכנולוגיה זו באה לשרת את הטוב (א-לוהים) וככל שהיא עושה זאת כך היא גם מצליחה יותר (ראו את ההצלחה שמעבר לסטטיסטיקה ביירוט הטילים מאיראן).
הנגזרת היא מחד לשכלל את הטכנולוגיה ככל יכולתנו, ומאידך לעולם לא לשכוח את המטרה הרוחנית שעומדת מאחורה. התורה מסכמת זאת במילים הבאות: "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה' א-לוהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".
בעזרת השם, ביחד ננצח.