מכירת חמץ – דרך הישר

בשנים האחרונות אנו מקבלים פניות רבות מאנשים שאינם מעוניינים לערוך מכירת חמץ, ומבקשים לדעת מה מותר להם להותיר בביתם בפסח.

הרצון לקיים את המצוות כתקנן בלא להזדקק להערמה הינו מבורך ומשורש חיובי. אך נדמה שהמבט על מכירת חמץ כהערמה אינו נכון.

חשוב להבחין בין שני סוגים של הערמות: ישנן הערמות שמטרתן לעקוף את ההלכה כדי שהמערים לא יזדקק לטרוח או לשנות את מסלול חייו (כגון: הכנסת הפירות דרך החלון כדי להיפטר מתרומות ומעשרות). לעומתן, ישנן הערמות שמטרתן לאפשר את יישום ההלכה במציאות ימינו (לדוגמה: היתר עיסקה שנועד לאפשר את התפתחות המסחר). תהום מבדילה בין ההערמות – הראשונה מעמידה את ההלכה בתחתית סולם העדיפויות, ואילו השנייה מעמידה אותה בראש הסולם ומבקשת לפעול ככל הניתן ליישומה גם במציאות מורכבת. אין ספק שביסודה שייכת מכירת החמץ לקטגוריה הראשונה, והיא נועדה לפתור בעיה למי שמתקשה לבער את חמצו כדין, אולם נדמה שבמהלך השנים חל שינוי בצורך ובשימוש שבה.

בעידן התעשייה המודרנית מעורבים רכיבים רבים המופקים מחמץ במוצרים בעלי חיי מדף ארוכים: רטבים, תבלינים, שימורים, ריבות, קוסמטיקה, תרופות, ועוד. בין חומרי הגלם שניתן להפיק מחמץ: אלכוהול, עמילן, גלוקוז, ויטמין E, C, מלטודקסטרין, תמציות שונות, חומצת לימון ומלח לימון, ועוד.

מכיוון שאת הרכיבים הללו ניתן להפיק גם מדגנים וגם ממקורות אחרים, בדרך כלל מי שלא ביקר במפעלי הייצור בשעת הייצור הספציפי אינו יכול לקבוע בוודאות אם המוצרים אכן מכילים חמץ או לא. כך, לפני הפסח עומד הצרכן הפרטי נבוך מול מוצרים רבים שאינו יודע אם עליו לבערם.

בשני מסלולים אפשר להתמודד עם מציאות מורכבת זו: הראשון – להשליך ולבער כל מוצר שיש בו ספק שמא הוא מכיל חמץ. מעבר לכך שאפשרות זו כרוכה בהפסד רב, ספק אם זהו רצון השם, שכן בין המוצרים הרבים שיתבערו סביר להניח שישנם רבים שכלל אינם חמץ. המסלול השני, שבו בוחרים רבים – לנסות לנתח את רכיבי המוצר, ולשער האם לפי ההלכה מותר להותיר אותו בבית. מעבר לכך שפעמים רבות הניתוח שאינו מדויק (כמו רבים שסבורים שאם אין גלוטן במוצר כנראה שהוא אינו חייב ביעור), למעשה כאמור קשה להגיע לבירור וודאי ללא ביקור במפעל, ובדרך כלל ההכרעה תישען על הערכות, ספיקות וביטולים.

נדמה שפתרון מכירת החמץ לובש בימים אלו בגדים חדשים, הוא מהווה גשר להקפדה על מצוות התורה במציאות ימינו בהידור, בלי להישען על ספיקות וביטולים. לא באנו לקרוא תיגר על מנהג ישראל להימנע מלכלול מוצרי חמץ ודאי במכירת החמץ, אך ביחס למוצרים שספק אם יש בהם רכיבי חמץ – נדמה שהמכירה היא הפתרון הרצוי.

את שינוי התפיסה ביחס למכירת החמץ סימן כבר הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה פסח ו, ג) שהורה לכל אחד למכור חמץ "שכדי לחזק ולהשריש בלבו ביעור וביטול החמץ נהגו להסיר אפילו חשש כלשהו ולמכור לנכרי כל חשש חמץ".

הכותב הוא מרבני כושרות