יעל סבריאגו, אחייניתו של ליאור רודאיף החטוף בידי חמאס בעזה, השתתפה בלילה האחרון בבלימת משאיות הסיוע ההומניטארי שנועדו להעביר ציוד מירדן לרצועת עזה.
שוחחנו איתה על הסיכוי לחולל שינוי מלמטה, מהאזרחים שיבלמו את שיירות הסיוע. "ברבע לארבע המשאיות התחילו תנועה במקביל לציר הראשי. כעת המשאיות ליד קיבוץ גבולות לאחר דרך ארוכה בתוך שטח המדינה, וגם שם יש לנו פעילים של 'צו 9' שחוסמים. כוח צבאי הגיע לשם כדי לבצע מעצרים ולפנות על מנת לאפשר את מעבר הסיוע לחמאס".
על הדרך החלופית שבה נסעו המשאיות מספרת יעל כי מדובר בציר תנועה חלופי ומקביל לציר הראשי ממעבר אלנבי, ודרכו ניתן להגיע, אם כי לאחר דרך ארוכה הרבה יותר. "נתקלתי במשאיות האלה בדרכי חזרה הביתה באחד הימים. שמענו שמועה שיש משאיות, התחלנו לעקוב. אני גרה כיום ליד ירושלים ורואה את התנועות. יש לנו פעילים בבקעה שרואים את המשאיות. מדובר בעשרות משאיות עם לוחיות זהות לא ישראליות שמעבירות הרבה סחורה לכיוון דרום על כביש 6. אני פגשתי אותן בכביש 1. קשה לפספס".
באשר לתחושת התסכול לנוכח האבסורד שבהעברת הסיוע לעזה, אומרת יעל כי "כבת משפחה של חטוף, משפחתו של דוד שלי, רואה את ההבטחות שרק לחץ צבאי יוציא את החטופים, אבל לאט לאט הוציאו כוחות מרצועת עזה ומתמקדים בפעולות ספציפיות במרכז הרצועה, אומרים שיש תאריך או אין תאריך לכניסה לרפיח. זה לא מוביל לתוצאות. השיחות עם חמאס לא מביאות תוצאות מאחר וחמאס מקבל עסקת הכול תמורת כלום מזה כחצי שנה ממדינת ישראל".
"אנחנו מעבירים סיוע, קו מקורות נפתח בשבוע שעבר חזרה לרצועת עזה, אנחנו רואים תנועה של אזרחים שחוזרים לצפון הרצועה, ידוע לנו שיש אזרחים בצפון הרצועה, חמאס חוזר ליכולת שיגור, גם אם היא קטנה, לעבר יישובי הנגב המערבי ולכיוון אשקלון ואשדוד. כל זה קורה והמשמעות היא שכל מה שהקבינט והממשלה עושים לא מביא לתוצאות. כבר הרבה זמן אנחנו קוראים לעצור את הסיוע כי זו נקודת לחץ על חמאס. זו נקודה שתביא את העם העזתי ללחוץ על חמאס", היא אומרת ושבה להזכיר את החובה האזרחית של הממשלה להשבתם של 133 החטופים שמוחזקים בידי חמאס.
לשאלתנו אם היא מבינה בכל זאת היגיון כלשהו בהתנהלות הישראלית שמאפשרת את כל אותם צעדים שהיא מציינת, היא משיבה: "אני כבר לא יודעת. אומרים שרב הנסתר על הגלוי, אבל קשה לי. לא מגיעים לתוצאות וזו השורה התחתונה. אין תוצאות, וכשאין תוצאות צריך לעשות משהנו אחר".
יעל מביעה תקווה שהגברת המחאה וצעדי בלימת המשאיות יביאו לשינוי. "אנחנו מנסים בכול כוחנו להסביר את זה לעם ישראל. אנחנו מקבלים כל כך הרבה קולות של תמיכה ממקומות שונים, ואני אומרת קומו וצאו. אם לא נעזור לעצמנו אף אחד לא יעזור לנו. אם היינו כמה מאות היינו יכולים לחסום את כל המעברים ולגרום לדבר הזה לקרות. אני רוצה את דוד שלי כאן בחג הפסח. אני רוצה לחגוג חג חירות. מאז השבעה באוקטובר למשפחות החטופים אין חירות".
לטעמה אין להפסיק את שיחות המשא ומתן עם גורמי חמאס, יש לשלוח את צוות המו"מ, אך לעזור לאותם צוותים דרך אותה פעולה של חסימת משאיות.
על דודה, ליאור רודאיף החטוף שנחטף מביתו בניר יצחק, היא מספרת: "ליאור הוא המתנדב הנצחי של הקיבוץ. הוא נהג האמבולנס של הקיבוץ כבר עשרים שנה. מתוקף זה שהוא איש מד"א הוא הבין בשבעה לעשירי את גודל האירוע במידה מסוימת ולא עד הסוף. הוא השאיר את יפה אשתו בממ"ד לבד, מאחר והבן הצעיר שלהם שעדיין גר בקיבוץ היה במסיבת הנובה, ויצא לסייע לכל מי שהוא יכול".
בשלב מוקדם "אנחנו כבר מבינים שיש ירי בתוך הקיבוץ. הקשר אתו נותק מוקדם בבוקר אחרי שהוא דיווח ברבע לשמונה או תשע שהוא פצוע. אנחנו לא יודעים את חומרת הפציעה. מאז הדיווח שלו האדמה בלעה אותו. אין לנו שום מידע וחוסר הוודאות הוא הגרוע מהכול", היא אומרת ומספרת כי עד כה לא הגיעה שום ידיעה אודותיו מחטופים ששוחררו או מכל גורם אחר, ולמעשה לא ידוע דבר על גורלו.
כעת מלווה את המשפחה הפחד הגדול מקבלת בשורה לזו שקיבלו משפחות אחרות להן דווח שיקירן נרצח בשבי החמאס. "אנחנו צריכים להבין שהחטופים נרצחים בשבי ככל שעובר הזמן. הזמן שלהם אוזל. אנחנו על זמן שאול ולא לנו ולא להם יש זמן. אנחנו באפיסת כוחות. אתמול בעשר בלילה הרמתי את עצמי בהתראה של רגע בשארית כוחותיי. אנחנו מותשים ועייפים ורוצים אותם כאן, רוצים לחגוג איתם את הפסח, עם ליאור והבדיחות שלו סביב שולחן החג והחיוך הנצחי והעיניים הכחולות שלו. סבא שלי עוד מעט בן 89 ומה שהוא רוצה זה רק לחבק את הבן שלו ולהגיד לו שהוא אוהב אותו, ואני מאוד מקווה שמישהו ממנהיגי המדינה יגרום לזה לקרות".