אבינועם הרש - פרויקט 252
אבינועם הרש - פרויקט 252צילום: יח"צ

כמו כל עם ישראל גם אני לא יכולתי לברוח מפסטיבל הפרשנויות שליווה את קרנבל היירוטים המפואר של מערכת הביטחון הישראלית:

מאות טילים בליסטים מצוידים בראשי נפץ של מאות קילו חומר נפץ שהתאגדו לכדי המספר המפלצתי 60 טון חומר נפץ שהיה אמור לנחות עלינו משמיים היישר על הראש שלנו.

אלא שמצפייה בשידורים ובפאנלים ובארסנל הגנרלים הבלתי נגמר שלא הפסיקו לפרשן את עצמם לדעת חיפשתי איזה תובנה אחת, משמעותית יותר, שניתן לקחת לחיים היומיומיים שלנו:

משהו מעשי, רלוונטי, שיבהיר לנו מדוע החיים שלנו כל כך יקרים ודווקא משום כך אנחנו חייבים לנצל אותם כמו שצריך.

חשבתי על אלפי הורים שמתווכים את מתקפת הטילים לישראל:

חלקם מפארים את התעשייה האווירית. חלקם את היושב במרומים. אבל כמה מהם חשבו לעצור רגע ולהבין ביחד עם הילדים שלהם את גודל השעה ממש כמו אדם שהחיים ניתנו לו במתנה.

כי זה בדיוק מה שקרה לנו כאן...איך שלא תהפכו את זה, קיבלנו את החיים במתנה.

ומי שחשוב שאפשר לבנות מלחמות על סטטיסטיקה של 99% יירוט מוזמן לשריין לי מקום בסרט שהוא חי בו כי זה נראה סרט חזק ומעניין במיוחד...

מתקפת הטילים הזו הזכירה לי שוב פעם מדוע אף אחד לא באמת יודע מתי הוא ימות, נזכרתי באחות האוסטרלית ברוני וור שליוותה חולים בסוף ימיהם שבספרה "The Top Five Regrets of the Dying" מתארת מה הם חמשת הדברים שאנשים הכי מצטערים עליהם כשהם על ערש דווי:

1. "הלוואי שהיה לי את האומץ לחיות את החיים שאני רוצה, ולא את החיים שאנשים אחרים ציפו ממני לחיות"

2. "הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה"

3. "הלוואי והיה לי את האומץ להביע את הרגשות שלי"

4. "הלוואי והייתי שומר על קשר עם החברים שלי"

5. "הלוואי שהייתי מרשה לעצמי לשמוח יותר". לא צריך להיות לטיפול פליאטיבי בשביל להבין את חמשת החרטות הללו: כדאי לכל הורה ולכל מורה לעבור עליהם לאט לאט וללמוד אותם בעיון ביחד עם הילדים והתלמידים שלו. איך אומרים: לפעמים ניסיון של אחרים שווה יותר מהרים של זהב.

*

חיכיתי עם כל המכוניות שחיכו לשטיפה כאשר חייך אליי אחד מהפועלים ואמר לי בצחוק: "ומה איתך? אתה גם צריך שטיפה?".

הפועל כבר המשיך למכונית הבאה אבל אני עדיין נתקעתי על המילים שלו וחשבתי:

וואלה, בטח שאני צריך שטיפה. וגם לעשות חתיכת סדר בחיים שלי.

מפה לשם אני קולט שבחודשיים האחרונים מרוב עומס אני פועל על אוטומט. נכנס לרוטינה טכנוקרטית כזו: תפילה. בית ספר . ילדים. קצת קורא. לישון. ושוב ושוב ושוב.

לא זוכר מתי בפעם האחרונה עצרתי לחמש דקות וחשבתי על החיים שלי.

ומה לגבי הילדים שלנו? מתי הם כיבו רגע את המסכים ועצרו לחמש דקות? מתי הם חשבו על המטרה והתכלית של החיים שלהם?

ומה אתכם? סבבה ששטפתם וסידרתם את המכונית שלכם, אבל מתי עצרתם לרגע לחמש דקות?

לעילוי נשמת ריקי דור היקרה, שהלב הגדול שלה חדל לפעום. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים