מאז היותנו קטנים אנו מכירים את ההגדה, כמעט בעל פה, ודווקא בגלל ההרגל אנחנו לא תמיד עוצרים לבחון את פירושיהם של ביטויים שבמבט ראשון נראים תמוהים. מה כוונת ההגדה במילים "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה"? ומה אפשר ללמוד מבנים אלו לחינוך ילדינו היום?
הסבר הביטוי פשוט: בארבעה מקומות שונים מצוין בתורה שיח בין הורים לילדים בענייני יציאת מצרים (שלושה בשמות יב, כו, שמות יג, ח ושמות יג, יד, ואחד בדברים ו, כ). היות שבכל מקום השיח מנוסח אחרת, מבינים חז"ל במדרש (מכילתא יג ובירושלמי עם שינויים) שיש ארבעה טיפוסים של בנים, ושהתורה מלמדת אותנו לתת תשובה ייחודית לכל אחד – לא רק לילדים בני דור המדבר, אלא בכל דור ודור, כולל בדורנו אנו. הבנה זו יש בה משום שבח לתורה, שמנחה אותנו לא לחנך את ילדינו בשלשות, אלא לראות בכל אחד מהם אדם עם אופי ואישיות ששונים משל אחיו, וממילא את הצורך להעניק לו חינוך ייחודי. לימוד זה חשוב בשל העובדה שרבים מפתחים הרגלי חינוך בעת גידול הילד הבכור ופשוט משכפלים אותם לילדים הבאים, במקום להתאים את החינוך לכל ילד לפי אופיו.
לאחר פתיח זה ניתן לעיין בייחודו של כל בן ובפרט של הבן הרביעי. מתוך קריאה מדוקדקת בפסוקים מגיעים חז"ל למסקנה שהתורה מדברת על אחד שהוא באופיו 'חכם', אחר שהוא 'רשע' ושלישי שהוא 'תם'. לעומתם הרביעי הוא "אחד שאינו יודע", ועל כן, "את פתח לו". 'את' ולא 'אתה', כי החינוך בגיל צעיר לרוב נעשה על ידי האם. מכאן לאיורים המלווים הגדות רבות, שבהם הבן האחרון מצויר כתינוק או כבעל מנת משכל נמוכה.
חידוד זה חשוב, ויש בו רק בעיה אחת. הנוסח שציטטנו אינו נוסח ההגדה או נוסח חז"ל. אין בהגדה אחד 'שאינו יודע', אלא טיפוס אחר לגמרי – 'אחד שאינו יודע לשאול'. ייחוד זה יוצר חזון חינוכי שונה לחלוטין. במחשבה ראשונה, הנטייה הטבעית של ההורים היא להרצות או ללמד מה נכון ומה אסור. אחרים משכילים לשאול את הילדים או את התלמידים ומעודדים אותם לחפש תשובות.
והנה באים חז"ל ומלמדים אותנו חידוש עצום, מאות שנים לפני שהחל החינוך החדש לקדם גישה כזו, כמו בתיאוריית ה'קונסטרוקטיביזם'. יש דרגה גבוהה עוד יותר מאשר לשאול שאלות ולגרות את הילדים לחפש תשובות. דרגה זו עיקרה לטפח אצל הילד את הרצון לשאול בעצמו. לפי הבנה זו, תפקידנו העיקרי אינו להלעיטו במידע (בעזרת נאומינו החשובים) אלא לפתוח את ליבו כדי שהוא ירצה לשאול וירצה ללמוד. עלינו לטפח אצלו סקרנות וחיפוש אמיתי, לשמוע ולדעת מה ה' דורש. הדבר האחרון שיטפח רצון אמיתי לדעת הוא נאומים חד־צדדיים שלנו. נוכח זאת תפקידנו העיקרי משתנה, וכעת עלינו למצוא את הדרכים לעודדו להתעניין ולעודדו לרצות.
בתורה שמענו את שאלתו: "כי ישאלך בנך מחר לאמור (מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אתכם?)" ואז את תשובתנו: "ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה". הסדר הכרחי. ניתן ללמדו על עמו וממילא על זהותו רק לאחר שיתעניין וישאל בעצמו. במובן זה ההגדה פונה אלינו, ההורים: "את פתח לו" היא קריאה המופנית לאמא (ולאבא גם...) להשקיע ביצירת אווירה שמעודדת שאלות ותהיות ולא רק הודעות ומידע.
יש לנו כהורים שיעורי בית: לא לשאול, אלא לפתוח את ליבו כדי שהוא ישאל ויחפש, מתוך רצון שלו לעבוד את בוראו. זאת כדי שייבנה מהתשובות שהוא צמא להן, לאורך השנה כולה.
גישה זו מולידה מסקנות מעשיות רבות, ונדגים אחת. בהקשר זה, ההדרכה של חז"ל "בעבור זה – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך" עשויה להיות יסוד חינוכי חשוב. פתֵח את השיח באמצעות עזרים. שאל אותו: מה המרור בחיינו, עת המרור מונח על השולחן או בפה. שאל אותו: מה בחיינו משול למצה והיכן התרחקנו מפשטות זו. הרי ליל הסדר רווי שינויים, שנועדו כדי שהילד ישאל מעצמו. "את פתח לו" – כך בליל הסדר וכך לאורך השנה כולה.
הכותב הוא סמנכ"ל חינוך במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא
***