שלמה המלך בדברו בשבח הזהירות בדבור, אומר במשלי: מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן. [יח כא] הצרעת המתוארת בפרשיות תזריע-מצורע, הינה כידוע התראה חמורה ועונש על אמירת לשון-הרע.
לכן, כאשר מרים הנביאה דיברה במשה-רבנו, הגם שדיברה אמת וביקשה את טובת משה וביתו, נצטרעה ונאלצה להסתגר אל מחוץ למחנה ישראל.
לא בכדי, מצווים אנו לזכור מדי יום את מעשה מרים באמירת “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ד’ אֱ־לֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם” [דברים כד ט]. אין אנו מזכירים את כל זכויותיה, כבאר מרים, כיציאתה בתוף ובמחול, או זכותה בהצלת משה מושיען של ישראל ועוד, אלא את אשר עשה ה' למרים הנביאה הדגולה, בגלל שלשונה דיברה רכילות באחיה. וכל כך למה? כי כך ישמור יותר איש ישראל את פיו ולשונו וכך ישמור מצרות נפשו.
הוצאת לשון-הרע זו, ישירות או באמצעי תקשורת, במקלדת, בסטיקר, בהפגנה, או אף בעקימת אף, 'כי באפם הרגו איש'... גורמת לפרוק האחדות בחברה או במשפחה. ולכן תיקונו בהרחקתו מהחברה, אל מחוץ למחנה. הוצאת הנגע אל מחוץ למחנה עד ישוב בעליו בתשובה.
אולי גם לכך כיוונו אנשי הכנסת הגדולה בתקנם בברכת ק"ש את המילים 'ובנו בחרת מכל עם ולשון' – לא רק מכל עם, אלא דווקא בעם המצווה שלשונו תהיה נקייה, וכן בקידוש לחג 'אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון', כי לשון העם מורה על יחודו וצחותו. לא בכדי נקראת הלשון העברית, לשון הקודש, לשון עם קדוש.
גם חכמינו ביבנה בבית דינו של רבן-גמליאל, ראו לתקן ברכה נוספת בשמונה-עשרה, עליה אומרת הגמרא בברכות שעמד שמואל הקטן וניסחה – 'ולמלשינים אל תהי תקוה...'. נוסח רומניה מפרט יותר - למְּשׁוּמָּדִים אַל תְּהִי לָהֶם תִּקְוָה, וְהַמִּינִים וְהַמַּלְשִׁינִים וְהַכּוֹפְרִים וְהַמּוֹסְרִים כּוּלָּם כְּרֶגַע יֹאבֵדוּ...
אומרת הגמרא בערכין טו: - אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר שנאמר בתהלים [יב, ה] 'אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ'. ואמר ר' יוסי בן זימרא עצמו: כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו. שנאמר בתהלים [קא, ה] 'מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית'... לחלוטין. ואמר ריש לקיש על הכתוב בראשית הפרשה 'זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע', זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.
כידוע, הלשון יכולה להפיק יותר מ-90 מילים בדקה באמצעות יותר מ-30 תנועות שונות! אבל ההשלכות של לשון-הרע גם במספר מילים מועט בהרבה יכולות להיות הרסניות בקנה מידה לאומי, כי כאמור, לשון-הרע פוגם באחדות החברה ובאחדות האומה.
עד כדי כך חמורה אמירת לשון-הרע, שאומרים חכמינו בבראשית-רבה [לח, ו], 'גדול השלום', כי כאשר ישראל מאוחדים ושלום ביניהם, הם מנצחים את אויביהם. והראיה הידועה היא מדורו של אחאב שלמרות שהיו כופרים, עובדי עבודה-זרה, כיון שלא היו בהם מספרי לשון-הרע, היו יוצאים למלחמה ומנצחים.
ודווקא בדורו של דוד-המלך, בה אפילו תינוקות של בית-רבן היו יודעים לדרוש את התורה ארבעים ותשע פנים לכאן, וארבעים תשע פנים לכאן, ולמרות שדוד המלך התפלל עליהם 'אַתָּה ה' תִּשְׁמְרֵם תִּצְּרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם' [תהלים יב, ח], היו יוצאים למלחמה ונופלים. וכל כך למה? כי היו בהם דילטורים (מלשינים, דוברי לשון-הרע).
הדילטורים הראשונים בעמנו, היו דתן ואבירם. כשיוצא משה ביום השני 'וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ.? וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי? וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר'. אומר רש"י, שמשה רבנו דאג על שראה בישראל רשעים דילטורים, מלשינים. אמר בלבו, מעתה שמא ישראל אינם ראויים להיגאל. נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו. וכי מה חטאו ישראל יותר משאר אומות העולם להיות נרדים בעבודת פרך, אבל עתה, רואה אני שהם ראויים לכך...
אחר פטירת האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל, כתב רבה של שכונת בבלי בתל-אביב, הרב איסר פרנקל זצ"ל, על הדילטורים בתקופת השואה, הלוא הם אנשי הקאפו, שהרבו להלשין על כל מי שסטה מפקודות הנאצים ימ"ש. בסיור בין הבלוקים באושוויץ, סיפר הניצול אהרון ראט, שלימים הצטרף אליהם למחנה 5, האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל.
יום אחד, בעת ה'אפל', המסדר היומי, בבוקר בו שרר קור מצמרר ושלג כבד, נקרא הרבי לעמוד בשורה ראשונה. וקאפו יהודי צעיר בשם 'מוישלה', סקר את השורה וסטר על לחיו של הרבי בחוזקה, כדי להתקלס בעיני מפקדיו אנשי האס.אס. אומר אהרון ראט, הדבר צימרר אותי, אך לא היה כל טעם לומר כמשה-רבנו, 'לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?'.
כל החושים כהו, כל הרגישויות נעלמו. לימים, אחר המלחמה, פגש אהרון את 'מוישלה' זה באוטובוס בדרך לצפת. הלה הבחין בו, ירד מהאוטובוס אך אהרון בעקבותיו. לבסוף אהרון הניח לו. כעבור ארבעים שנה סיפר זאת לרבי ביחידות. ענה לו הרבי זצ"ל: טוב עשית ששחררת אותו, והנחת לו לבנות את חייו החדשים.
בשנים ההן, התגברה על כולנו הבהמה שבנו...לשון בהמית, וראש בהמי. כולנו לא היינו בני-אדם, ובמיוחד אלו ששהו בגיהינום הזה וזה הוציא אותם מהתפקוד האנושי... פלנטה אחרת. לצערנו, גם בימינו לא פסו דילטורים מן ה'ארץ', תרתי משמע. אך דומה כי גם בהוצאת-לעז על לומדי התורה בארץ, שאם חלילה יפסק תיקצובם, ירדו חלילה מהארץ, יש משום הוצאת דיבתם רעה, וד"ל.
תחילה באה הצרעת בבית מדבר לשון-הרע, לאחריה תופיע הצרעת בבגדו ורק לבסוף אם לא שב בתשובה פוגעת היא באדם עצמו. בפרשתנו, בצרעת הבית, מחד רואים אנו מהו כוחה של מילה להרע, אבל להבדיל, רואים אנו גם מה רבה כוחה ויקרה של אות אחת בתורה. אומר הפסוק: 'ובא אשר לו הבית והגיד לכהן כנגע נראה לי בבית' . כנגע, ולא נגע. שבע נקודות חשובות נלמדות מאותה אות 'כ' יקרה. וכך מובא ב'ברכת אשר'.
האחת, לימדה אותנו התורה דרך-ארץ, שרצוי שיאמר אדם לשון ספק, כמו שאמרו חכמינו ז"ל 'למד לשונך לומר איני יודע' [ברכות ד.] ואפילו תלמיד חכם הוא [רש"י במקום]. סיפר ידידי ר' שמואל עמנואל ע"ה, שאמר פעם לתלמיד-חכם מארצות-הברית, בעל דעות קיצוניות, שבא לבקר בארץ, שבארץ-ישראל אסור לומר 'נגע נראה לי בבית'. זו מעין מצוה התלויה בארץ, משום כבודה של ארץ-ישראל ואיסור הוצאת דיבה עליה, כפי שחטאו המרגלים. מקסימום יאמר: כנגע נראה לי.
שנית למדנו 'כ' זו, שאל לו לאדם לקבוע דבר באופן נחרץ בפני מי שממונה על הקביעה המדוברת [הרא"ם].
שלישית, אל לו לאדם לקרב דבר רע, גם אם מדובר ברגעים ספורים עד קביעת הכהן שיכריע בעניין.
רביעית, על איש ישראל להישמר מהוצאת דבר שקר, שהרי הבית יטמא רק מרגע קביעת הכהן, ועד אז, טהור הוא. [מהר"ל ב'גור אריה'].
חמישית, זהירות מחריצת דין קודם הזמן, שמא יכהה ויסור הנגע עוד לפני קביעת הכהן. [תוי"ט].
שישית, אין להורות הלכה בפני הכהן המכריע, כשם שאין להורות הלכה בפני רבו. ואחרונה חביבה, אומר הרב הדיין דוד לבנון שליט"א, ושמעתי זאת אף מפי הכהן הגדול, מו"ר ראש-ישיבת מרכז הרב והרב הראשי, הגר"א כהנא שפירא זצ"ל – רק לכהן הממונה, כמו לרב הפוסק, יש סייעתא דשמיא הנצרכת בהכרעות הלכתיות.
הרב יעקב אדלשטיין נהג לומר שצריך אדם ללמד את עצמו שלהזיז את הלשון אמור להיות קשה יותר וכבד יותר מלהזיז יד או רגל... אל לו להקדים לשונו לליבו. אומר חתן תחת החופה, את הנאמר בתהלים קלז ו, 'תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַ͏ִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי'. חברו יחדיו קדושת ירושלים וקדושת הלשון. שנזכה לפה-סח שמח השח בלשון הקודש בלשון נקיה.