שר המשפטים יריב לוין הוא נושא דגל השמרנות המשפטית, אלא שהתנהלותו המיניסטריאלית לא תמיד עולה בקנה אחד עם שמרנות אמיתית.
כשר המשפטים, לוין מכהן כיושב ראש הוועדה לבחירת שופטים. במשך כשנה סירב לוין לכנס את הוועדה בתואנה שהרכב הוועדה אינו דמוקרטי ואיננו משקף את הציבור בישראל.
הטענה הזאת כמובן לגיטימית, ואם תשאלו אותי במבחן התוצאה יש בה הרבה מן האמת, אבל כך החליט המחוקק. הרכב הוועדה לבחירת שופטים קבוע בחוק, וכל עוד החוק לא שונה על ידי הכנסת בשלוש קריאות כדין, שר המשפטים אמור לפעול מכוחו ורק מכוחו. שר בממשלה לא יכול לעקוף את הכנסת ולסרב למלא את חובתו לכנס את הוועדה.
פרוץ מלחמת חרבות ברזל טרף את הקלפים והוביל את לוין להסכים לכנס את הוועדה, אלא שלוין מצא קונץ חדש. הוא קבע שאומנם הוועדה תתכנס, אך מינויים יעברו רק בהסכמה פה אחד, ומינויים שנויים במחלוקת לא יתבצעו. המינוי הבולט מכולם הוא מינויו של נשיא בית המשפט העליון במקומה של הנשיאה בדימוס אסתר חיות. מינוי נשיא לעליון, בניגוד למינוי שופט לעליון, דורש רוב רגיל בלבד. לשופט יצחק עמית יש רוב ברור בקרב חברי הוועדה. אך לוין מסרב להעלות את הנושא להצבעה. למרות גאונותו, חריצותו והכריזמה של עמית, אני לא חושב שהוא הנשיא האידיאלי לבית המשפט העליון. אבל כשמרן, אני מבין שצריך לכבד את חוקי המשחק, ואם חוקי המשחק לא שונו, הם צריכים לחייב גם אותי.
אך אי מינוי נשיא לבית המשפט העליון הוא די חסר חשיבות מעשית. השופט עוזי פוגלמן משמש כממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, ומחזיק בכל הסמכויות המוקנות לנשיא. מדובר למעשה במעין מחאה שלא ברורה התועלת שבה. עיקר הבעיה נעוץ במינויים של שופטים לערכאות השונות. לוין, נאמן לשיטתו שבתקופת מלחמה חייבים לקדם מינויים דווקא בהסכמה, מונע כך מינוי של עשרות שופטים לבתי המשפט השונים בשל אי הסכמה. המחוקק קבע שמספיק רוב רגיל לצורך המינוי, אך לוין החליט על דעת עצמו שצריך הסכמה של כל תשעת חברי הוועדה פה אחד. אפשר להגיד על זה כל מיני דברים, אבל שמרני זה לא.
אך פרט לשאלת השמרנות, זה גם פשוט לא חכם פוליטית. הקונץ הזה לא יכול להמשיך ולהחזיק מעמד לאורך זמן. מכיוון שאין בסיס משפטי להתנהלותו של לוין, ברור שזה רק עניין של זמן עד שתוגש עתירה לבג"ץ שבסופו של דבר גם תתקבל ותחייב אותו למנות על פי רוב רגיל שופטים לכל הערכאות: השלום, מחוזי וגם לנשיאות בית המשפט העליון.
נתניהו נתפס כהודיני פוליטי, אשף תחבולות, תרגילי הטעיה ותחמונים, שדעותיו הפוליטיות האמיתיות בשלל נושאים כנראה אינן ידועות לאיש. למרות שלוין הוא איש אמונו הקרוב, הוא במובנים רבים ההפך הגמור ממנו. אידאולוג עקבי, שלא מתחמק ולא מטשטש את עמדותיו ושאיפותיו השקופות ונטולות התחבולות. אם נתניהו היה משמש כיושב ראש הוועדה לבחירת שופטים ולא היה רוצה בפועל למנות, הוא היה מכנס ארבעה דיונים, אחד בחודש, קודם כול כדי לדון בפרוצדורה, בסדרי העבודה של הוועדה, מכנס ועדת היגוי, ועדת משנה לענייני שקיפות, ואם יש צורך גם ועדת קישוט. לאחר שהמסקנות יוגשו, הוא היה מנחה את מזכיר הוועדה ליישם אותן, ולאחר שהזמן היה נמרח כדקא יאות הוא היה מכנס סוף כל סוף את הוועדה כדי לבחור שופטים, אבל כל דיון היה מוגבל לשעתיים, ועל כל מועמד היו דנים במשך שעה. סוג של שביתה איטלקית או שביתה חאן אל־אחמרית. זו המומחיות של נתניהו.
אצל לוין אין את זה. הכול על השולחן, בלי הספינים. הוא הודיע באופן הברור ביותר שלא יכנס את הוועדה לבחירת שופטים. לאחר מכן הודיע באופן הברור ביותר שלא יאפשר מינויים שאינם בהסכמה פה אחד. המטרה של לוין ברורה. האגף של לוין נמצא במיעוט בוועדה, והוא מנסה באמצעות ייבוש המינויים להכריח את ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון עוזי פוגלמן להסכים לדילים נוחים יותר בשבילו. הבעיה היא שכאשר הכול נעשה מהמקפצה ובצורה גמלונית למדי, סיכויי ההצלחה נמוכים מאוד בואכה לא קיימים.
אגב, השופט פוגלמן אמר בסיום הדיון שהתקיים השבוע (ג'), שוב ללא תוצאות ומינויים, שצריך להפסיק עם שיטת "ההסכמות" ולעבור לשיטת "ההצבעות", כי הצדדים נוכחו לגלות שהם לא מצליחים להגיע להסכמות אמיתיות כמעט בכל הערכאות. חוקית, כאמור, ברור שהצדק עם פוגלמן. אבל ראוי לציין שבעבר הלא רחוק היה זה לא אחר מהיועץ המשפטי לממשלה לשעבר אביחי מנדלבליט שעשה את אותו התרגיל. הוקמה ועדת איתור לצורך מינוי משנה ליועמ"ש (חוקתי־ציבורי) במקומו של רז נזרי שפרש. אביחי מנדלבליט עמד בראש ועדת האיתור, והוא לחץ למנות את עורך הדין דני חורין. שר המשפטים דאז, גדעון סער, לחץ למנות את עורכת הדין אביטל סומפולינסקי. בסוף נובמבר 2021 רואיינו המועמדים, אך חברי הוועדה לא הצליחו להגיע להסכמות בינם לבין עצמם. במקום פשוט להצביע ולהכריע על פי הרוב, החליטה ועדת האיתור שלאור חילוקי הדעות - אין הצבעה ואין המלצה, והיא למעשה פיזרה את עצמה. רק באפריל 2022 מונתה לבסוף עורכת הדין סומפולינסקי לאחר שבהרב־מיארה החליפה את מנדלבליט.
לא טרח
נחזור ללוין. אי ההסכמה שלו לשחק את המשחק באה לידי ביטוי לא רק סביב קידום הרפורמה והוועדה לבחירת שופטים. לאחרונה קרה דבר לא ייאמן, שעבר לגמרי מתחת לרדאר. מבקר המדינה מתניהו אנגלמן פנה במכתב ללוין סמוך לאחר פרוץ המלחמה, וביקש ממנו לקדם חוק המגביל את שכר הטרחה של עורכי דין בתביעות של נכי כוחות הביטחון, משפחות שכולות ונפגעי פעולות איבה. במאמר מוסגר אציין שהפעולה של אנגלמן היא בלשון המעטה לא טריוויאלית. מבקר המדינה אמור לדבר עם הממשלה באמצעות דוחות ביקורת ולא באמצעות מכתבים ובקשות לקידום הצעות חוק.
כך או כך, לוין לא אהב את הרעיון. הגבלת חופש העיסוק נראתה בעיניו לא מוצדקת. אך מכיוון שלצערו של לוין לא הייתה מניעה משפטית לחוקק חוק שכזה, ומן הצד השני לא היה לו נעים לסרב למבקר המדינה - הוא הורה למשרד המשפטים לקדם תזכיר חוק ממשלתי בעניין. תזכיר החוק הוכן, והועלה להצבעה במליאת הכנסת בקריאה ראשונה. שר המשפטים לוין עלה לדוכן כדי להסביר על חשיבות החוק שהוא מבקש לקדם. אלא ש... לוין כמו לוין, אומר את האמת פחות או יותר כמו שהיא בלי פילטרים. "אני אומנם מביא אותה, אבל אני לא בעל הזכויות העיקרי בה... היא תולדה של יוזמה של חבר הכנסת מיכאל ביטון וגם של מבקר המדינה שפנה אליי בעניין הזה". לא מדובר סתם בצניעות של השר לוין. מיד לאחר מכן הוא המשיך: "נושא חשוב, אבל אני חייב לומר, לא נקי מהתלבטות ומבעיות".
לדברי לוין, "על פניו הדבר הזה נשמע מאוד הגיוני... אבל צריך לומר שהדבר הזה שנשמע בשמיעה ראשונית טריוויאלי וכמעט ברור מאליו, הוא הרבה יותר מורכב". לוין התחיל לפרט את ההסתייגות שלו מהחוק שהוא עצמו העלה להצבעה. המחזה הסוריאליסטי הזה המשיך כאשר לוין אמר שיש צורך לקיים דיון עומק בוועדה של הכנסת האם בכלל לקדם את החוק או פשוט לגנוז אותו וזהו. לדבריו, "אני אומר את זה בגילוי לב, אני חשבתי שדווקא השכל הקולקטיבי שיש כאן בכנסת יכול להביא אותנו לתוצאה נכונה".
מה נתניהו היה עושה? מאשים את בהרב־מיארה שלא נותנת לו לקדם את החוק שהוא לא באמת מאמין בו, מכנס ועדה מקצועית שמסקנותיה היו מוגשות ב־2029, היה מצדיק את החוק הנפלא אבל דואג מתחת לשולחן שהוא לא יקודם. אצל לוין אין משחקים ואין חלל כלשהו מתחת לשולחן. אי אפשר להעביר מתחתיו כלום. לצערו, הרפורמה לא עברה גם מעליו.
דורון דרשה
והנה משהו חביב ויפה. השופט אריה דורני־דורון מכהן כשופט בבית המשפט השלום בבאר שבע, ואת גזרי הדין שלו הוא פותח בדברי שירה מוסריים פרי מקלדתו. השיר כמובן אינו מחליף את ההנמקה המשפטית. הנה קטע מתוך שיר שכתב בפתחו של גזר דין לנאשם שהורשע שסיפק לחברתו סמים במסיבת טבע:
"סמים הם מאבות החולי החברתי בן דורנו ומזמן. אם רצית להרוס חברה בריאה - טע בה גידולי חולי הרסני סרטני זה, ודי בכך כדי להביאה אל עברי פי פחת. אויבי כל אומה לא צריכים לנצחה במטוסים, שריון ופגזים יקרים. מספיק מנות וכדורים להריח, להדביק, לבלוע לכל היותר מחט. מספיק שנעריה ונערותיה אנשיה ומשפחותיה יהיו מכורים. מי שמכור - ימכור את אביו ואמו, מולדתו ומדינתו, את ילדיו שלו, עברו ועתידו. מי שמכור, ולא ידע זאת עד כלאו, יפגע, יבזוז, ינצל, יימכר לעבדות מינית או אחרת מתחנן למנה, מתחייב לשתיים, וחוטף מנה אחת אפיים. לא אחת קורבנות הסמים: מות נערה בתקלה בחוסר שליטה, ובקרב ארגוני פשיעה ירי ומות אדם לצורך שליטה. סקרנות המתחילים הקלים מהשטן. 'הדוּד' סַם - יתגדל ויתקדש שמיה אדם וכל עם".
וכך פתח השופט דורני־דורון את גזר דינו של נאשם בעבירות רכוש: "כריתת ידו של גנב שימשה בעבר, אולי גם היום אי שם, לתכלית הרתעת הרבים מפני עבירת הגניבה. לא נכרתה כף היד באצילות כל אומה. שליחת היד הפכה – למשלח יד. למכת מדינה. במשפט תיקרא 'עבירת רכוש'. שיבוש. שיבוש אורחות החיים. חוסר אונים חברתי.
"הבוקר, קם אדם לקחת ילדתו לגן, והרכב איננו. מבקש לבקר הורה מאושפז בבית החולים, והרכב איננו. רופאה לעבודתה להציל חיים, והרכב איננו. עובדת סוציאלית, מעניקי שירות - והרכב איננו. אזרח פשוט, אדם ככל האדם העמל, למשלח ידו להשיג מטה לחמו - והרכב איננו. לנופש זוגי או משפחתי מעבודה קשה - והרכב איננו. הרכב איננו, לא כי לקח אותו האלוהים. אלא כי גנב אותו בשר ודם. סופו נאשם. רחוק מהעליונים. בצע כסף. 'רכב גניב' אף אופנוע ומשאית. הונו של אדם. רגליו ופרנסתו. בתעוזה מרחוב, חניון, מתחנת רכבת. בתחכום או בשליחת יד. אותה היד ולא אחרת. ללא בושת הפנים. ביום. בחושך. בסיכון הרבים, בכספים, באחרית גם לטרור. אמרו 'סוף גנב לתלייה' בגזר הדין. ביום. באור.
"כך באין לימוד: אומנות, השכלה ומקצוע, ההשפעה בעידוד הסביבה והסיבה לרוע. יש משפחה שבושה קופצת עליה, גם זקנה, ויש שנהנית מתוצרי העבירה בדממה בהסכמה. לא על הרכב לבדו תחושת חוסר האונים - במדינה. נזקי הביטוחים והפרמיה עולים. מפח הנפש - גדול מפיצוי. העבירה כלכלית חברתית וביטחונית. הכסף הולבן. הכלכלה שחורה. כבר אמרו בפסיקות: 'מכת אזור' ו'מכת מדינה'. הבהירו תפקיד המדינה. היא המדינה צריכה לתת 'המכה'. לאזור הכוח, להיגד ולהרתעה. ה'אזור' שבשליטת הרשות, אליו מעבירים הרכבים הגנובים, הפך ל'מכבסה'. 'משחטה'. חצר אחורית. אין 'גבול' לעבירות הרכוש. אין להן מקום. אלה מן העבר האחד, מחכים לאלה מן העבר השני, וצריך רק לעבור את המחסום.
"חוקת עולם 'לא תגנוב' מעשרת הדיברות, בתנ"ך, ביהדות, גם בקוראן, באסלאם, בברית החדשה, בנצרות - איסור אוניברסלי בכל הדתות וספרי החוקים בכל המדינות. ב'עבירת רכוש' בכל שפה, דת ואות - יש להסיר הלוט. להאיר שגרת יומו של היחיד, חברה וציבור, שלטון החוק ובית המשפט אדרבה, כי הרכב איננו, ואני אנה אני בא".
לתגובות: [email protected]