בשעה שהתבשר משה רבנו, המנהיג שנבחר להוציא את עם ישראל ממצרים, משעבוד לחרות, על תחילת הגאולה הממשית, יציאת מצרים, מה עשה? הלך להביא את עצמות יוסף כדי להביאם לארץ ישראל.
“וייקח משה את עצמות יוסף עמו, כי השבע השביע את בני ישראל לאמור, פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם” (שמות יג, יט). המנהיג מבין כי הגאולה תלויה בהשלמת ההבטחה. הגאולה המובטחת “פקוד יפקוד” קשורה קשר בל ינתק ל”השבע השביע”. אם לא מקיימים את המצווה, את השבועה, ה’ לא יפקוד את עמו.
כך משה מתחיל במצווה ולא מניח אותה מידו, גם כשהעם עוסק בביזת מצרים. מדגיש כותב המכילתא דרבי ישמעאל, “וייקח משה את עצמות יוסף עמו - להודיע חוכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בביזה ומשה עוסק במצוות עצמות יוסף. עליו הכתוב אומר: "חכם לב ייקח מצוות ואוויל שפתיים יילבט" (משלי י, ח.) יש העוסקים בביזה, יש המדברים על המצווה - “אוויל שפתים יילבט,” ויש חכמי לב שלוקחים את המצווה.
וזה מה שמשה מלמד אותנו - אין למעלה ממצוות הבאת החלל לקבר ישראל. כך אחרי 40 שנה של מאמץ במדבר להפוך עם עבדים לבני חורין, משה מגיע לגבולות ארץ ישראל עם עצמות יוסף. שם משה מת ועליו נאמר "ויקבור אותו בגי" (דברים לד, ו) מי קבר את משה? הקב”ה קבר את משה בגיא! לתמיהה כיצד אנו יכולים להעלות על הדעת שהקב”ה יתעסק בקבורתו של בן אנוש ואפילו יהיה זה משה, ניתנת התשובה: הקב”ה אכן התעסק בקבורת משה, כי משה היה המנהיג שקיים את השבועה שעם ישראל נשבע ליוסף, שייקחו את עצמותיו לארץ ישראל כשיעזבו את מצרים.
מי עוסק היום בהשבת החללים, גברים ונשים, חיילות וחיילים לקבר ישראל? היום, היכן הוא משה?
אחרי ניצחונו של דוד המלך על הפלישתים וכינון מלכותו, מגיע רעב. “ויהי רעב בימי דוד שלוש שנים שנה אחרי שנה, ויבקש דוד את פני ה”’ (שמואל ב’ כא, א) מה הרעב הזה? ולשם מה התוספת “שנה אחרי שנה?” רבי פנחס בן יאיר מלמד אותנו בפרקי רבי אליעזר כי בתחילה דוד ייחס את סיבת הרעב לחטאים של עם ישראל, והכתוב “שנה אחרי שנה” מלמד שבכל שנה חיפש דוד את החטא שעם ישראל חוטא בו, החטא המביא את הרעב.
בשנה הראשונה חשב דוד שהעם חוטא בעבודה זרה, בשנייה חשב שהעם חוטא בשפיכות דמים, בשלישית חשש שהעם נתפס לגילוי עריות. בכל שנה חוזרים שליחי המלך ואומרים: “יצאנו, בדקנו, לא מצאנו,” והרעב ממשיך. דוד הבין כי לא התנהגות העם היא שמביאה את הרעב, אלא קלקול במנהיגות, בו עצמו, ואמר: “מכאן ואילך אין הדבר תלוי אלא בי.” מה עושה המנהיג שמבין שהוא, התנהגותו, היא סיבת הרעב? מאיר לנו פנחס בן יאיר: “מיד עמד דוד לפני הקב”ה והתפלל.” התשובה לא איחרה לבוא: “על שאול.”
מה שורש הרעב, הפילוג, חוסר ההחלטה, הבצורת? הסיבה היא שלא מביאים חללי מלחמה לקבר ישראל. היכן היום, היכן הוא דוד?
כך מתקן דוד את המצב – הולך ומכנס את ההנהגה כולה. “מיד עמד דוד ולקח את כל חכמי ישראל וגדוליהם,” והם יחד הולכים ומביאים את שאול ואת יהונתן מעבר הירדן, נותנים את עצמותיהם בארון וחוצים איתם חזרה את הירדן לתוך ארץ ישראל.
ואז (שמואל ב’ כא, יד) מצווה המלך שחכמי ישראל וגדוליהם יעברו עם הארון שבו חללי המלחמה בכל גבול ישראל, בכל שבט ובכל שבט, “והיה הגבול שנכנס בו ארונו של שאול היו יוצאין הם ובניהם ובנותיהם וגומלים חסד כדי שיצאו ידי חובתן בגמילות חסדים”. זה מה שלימד דוד את העם - מידת החסד הגדולה ביותר, הבאת חלל, לוחם לקבר ישראל. והקב”ה? “כיוון שראה הקדוש ברוך הוא שגמלו לו חסד כל ישראל, מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ, שנאמר (שם) ויעתר אלוקים לארץ אחרי כן”. החסד הוא שמשבית את הרעב. היום, היכן הם גדולי ישראל?
במסכת תענית (לא, א,), מלמד אותנו רב מתנה שאת הברכה הרביעית בברכת המזון - ברכת הטוב והמיטיב, תיקנו רק אחרי שהובאו חללי בר כוכבא בביתר לקבר ישראל. בסוף מלחמת בר כוכבא עמד העם בתוך ייאוש גדול. המעצמה הרומית הרגה את אחרוני לוחמי בר כוכבא שהתבצרו בעיר ביתר, ולא אפשרה להביאם לקבורה. הורים לא ידעו מה גורל בניהם, נשים לא ידעו אם הן עגונות או אלמנות, וילדים לא יכלו לבכות את הוריהם. אז אפשרה רומא לקבור את חללי הקרב.
מיד תקנו חז”ל את ברכת הטוב והמיטיב והכניסו אותה בתוך ברכת המזון. מה משמעות הברכה הזו שהיא כל כך שגורה על פינו, שאיננו שמים לב ללקחה? אנו מבקשים את החן והחסד, את הרחמים ואת הרווח. אנו מבקשים את הדברים הבסיסיים, הפשוטים, הברורים ביותר – פרנסה וכלכלה, הצלה והצלחה, ברכה, ישועה, נחמה, רחמים, חיים. בזכות מה? בזכות החסד. בזכות הבאת חלל לקבר ישראל.
משה לקח את המצווה, דוד לימד אותנו שהבאת חלל לקבר ישראל היא חסד. ובלי החסד הזה איננו זכאים לאף לא אחת מבקשות היום יום. ללא החסד רעב יהיה לנו, לא פרנסה, לא כלכלה, לא הצלחה, לא ישועה ובוודאי שלא ברכה. רעב יהיה. רק אחרי שגמלנו את החסד שבהבאת לוחם לקבר ישראל אנו יכולים להעז ולבקש את כל הבקשות הפשוטות הרגילות של היום יום. ומכל טוב אל יחסרנו, אמן.
אנחנו, משפחת גולדין, צעקנו על כך במשך תשע שנים וחצי מעל כל במה. הדברים שלמעלה התפרסמו בצורה זו או אחרת מעל כל במה אפשרית הפונה לקהל הדתי לאומי, חרד"לי וחרדי.
בשמחת תורה השנה, הרעב היכה בכולנו בעוצמה תנ"כית. מי שעדיין לא הבין כי התיקון חייב להתחיל בהשבת החללים לקבר ישראל, מוזמן לעשות חשבון נפש עם עצמו, ולשאול מה עשה בעשר השנים האחרונות לאחוז במצווה ולהפסיק את הביזה? מה תפקידה ותפקידו בכך שהתעלמנו משני חללים שלא הובאו לקבר ישראל וקיבלנו עשרות?
היום הייתי אצל הרב הראשי הרב לאו, ביקשתי ממנו שלושה דברים:
א. שיעלה בכל מקום בו הוא מדבר לקראת פסח, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, את החובה לעשות מעשה ולהביא את החללים לקבר ישראל.
ב. לגזור לא להגיד את הברכה הרביעית בברכת המזון עד שמביאים את חללי צה"ל וחללי עם ישראל לקבר ישראל.
ג. לפני תשע שנים, אישר הרב לאו תפילה להשבת הדר ואורון לקבר ישראל. בקשתי ממנו לאשר שוב את התפילה ולהעבירה לכלל בתי הכנסת, כדי שישתתפו במצווה. שינינו את התפילה. במקורה נזכרו בה הדר ואורון, כעת יש עשרות חללים גברים ונשים. "אב הרחמים שוכן מרומים ברחמיו העצומים, הוא יפקוד ברחמים את החיילים והחיילות, האזרחים והאזרחיות, הקדושים והטהורים, שמסרו נפשם על קדושת השם. מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם בעוז ובענווה. יזכרם אלוהינו לטובה עם שאר צדיקי עולם, יביאם לקבר ישראל, ככתוב ואל עמו תביאנו, וינוחו בשלום על משכבם ונאמר אמן".