מתוך השיח של משה ושירה שפירא הוריו של ענר ז"ל:
בבית של ההורים שלי ליל הסדר נמשך עד ארבע בבוקר. המצווה של 'והגדת לבנך' נמשכת לאורך כל הלילה. השנה, ההורים שלי הציעו שנסע למדבר, ובגלל השנה זה לא יהיה ליל סדר רגיל. זה יהיה בלי ענר - וזה יהי אחר.
ענר נולד במוצאי פורים, ורצינו לתת מנה לאורחים. אמרנו 30 יום קודם החג- נתנו לכל האורחים קערת ליל סדר שענר צייר. כל סיפור יציאת מצרים מופיע בציורים שענר צייר. זהו עוד נדבך לזיכרון שיהיה לנו.
ההגדה שבידי היא הגדה בת 400 מאות שנה- וכשאתה רואה את כתמי היין והפירושים שנכתבו בתוך ההגדה אתה מתחבר לשושלת שגדולה ממך.
אחת השאלות הגדולות הן כיצד אתה משמר את הזיכרון. אחד מהדברים שההגדה מלמדת אותנו היא הצורך לפרקטיקות מסוימות כדי שהזיכרון יהיה חי, מוחשי, אקטיבי ורלוונטי.
השנה, יש אתגר מיוחד, כיצד מתעדים וזוכרים את מה שקרה, ואיך בעתיד נוכל להנגיש אותו הלאה.
בימים אלו, אולי זה קשה לומר את זה- אבל יש פריחה של השימור והזיכרון. יוזמות אזרחיות שרוצות לתעד, ולא לשכוח בכל הערוצים האפשריים.
יש מתח גדול בין הרצון לשמר לבין הרצון להמשיך בחיים. חודש אחרי ה7 באוקטובר חברת נתיבי ישראל קיבלה משימה לשקם את כביש 232 ובתום לב הם סיידו את המיגוניות בלבן.
מההגדה אפשר ללמוד המון כיצד מתמודדים עם טראומה. לא מכחישים את העובדה שהיינו עבדים אך אנו צופים פני עתיד.
צריך לזכור החיים לא התחילו ב-7.10 ולרוב האנשים לא נגמרו ב-7.10 וחייבים לזכור את ה'משך' הזה. כשאתה נותן לאנשים מקום לזיכרון הם נושמים וזה ההגדה מלמדת אותנו אני שומע אותך וחושב מתחיל בגנות ומסיים בשבח.