ראש מועצת אשכול לשעבר וחבר הכנסת לשעבר, חיים ילין, תושב בארי, מתארח באולפן ערוץ 7 לשיחה על המציאות המשתנה בדרום ועל מהלכי המלחמה.
הוא פותח בציון העובדה שהוא אמנם אינו איש ביטחון, אך ברור לו שהתושבים לא יחזרו לבתיהם, כל עוד החמאס נמצא ברצועה, הטרור קיים וטפטוף הרקטות נמשך כפי שהיה בעבר.
"אתה לא עושה את אותם דברים שעשית במבצעים הקודמים. אתה צריך לשנות תפיסה לחלוטין", הוא אומר. "התפיסה אומרת שברצועת עזה אין יותר טרור, נקודה. רק אז אנחנו נעשה את שלנו, נפריח את השממה".
במידה והדברים לא יובילו לכיוון הזה, הוא משוכנע, לא תהיה עוד קהילה. הקיבוצים יהפכו לבתים סיעודיים ופאבים, צעירים ומבוגרים יהיו - אך ללא משפחות עם ילדים.
על השגרה בימים אלה בבארי הוא מספר ומתאר את קבוצת הצעירים ששבו לבארי, לעבוד בדפוס המפורסם, להכשיר לנקות ולשפץ. לפי שעה מדובר ב-70 עד מאה שנמצאים במרבית ימי השבוע בבארי.
את ליל הסדר יעברו כולם בכיכר החטופים בתל אביב. "זה לא אירוע שיזמתי, וזו הפעם הראשונה שאני מרגיש שאני צריך לעשות את הסדר בכיכר והמשפחה תעשה את הסדר יחד. עבורי זו שנת אבל. איבדתי מאה חברים שנרצחו ועוד מאות חברים בקיבוצי הסביבה ובשדרות וגם שוטרים וחבלנים שאני מכיר באופן אישי מאופקים. אתה לא יכול להכיל את זה וחייב להוציא את זה רגשית במעשים. המעשה של ציון חג הפסח, שבכל דור ודור אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שיצאנו מהממ"ד זה כאילו שיצאנו ממצרים. היינו שם בעבדות, בסכנת חיים".
ומה באשר לחג העצמאות המתקרב? ילין אומר, כבן למשפחה שכולה וכראש מועצה בעבר שטיפל במשפחות שכולות, שהסמיכות בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לבין יום העצמאות לא נותנת למשפחות השכולות אפשרות להתאושש. "אנחנו צריכים לשבת שבעה בכל שנה, לעשות את יום הזיכרון כמו שיושבים שבעה על אדם שהלך לעולמו, וכשקמים מהשבעה לעשות את יום העצמאות. זו דעתי".
לתחושתו העירוב בין קורבנות פעולות איבה לחגיגות העצמאות קשה יותר השנה, והמודל היהודי של שבעת ימי האבל נותן לכך מענה תהליכי. המעבר בין יום הזיכרון לזיקוקי העצמאות אינו אפשרי בעיניו.
ילין דיבר רבות בימיה הראשונים של המלחמה על הצורך באחדות ובשיח אחר. כיום, הוא אומר, הפוליטיקה הופכת את אתגר האחדות לקשה ומורכב יותר. "מפלגה זה מלשון פילוג. זה לא מאחד. אני טוב ממך ועכשיו אסביר לך למה... ועכשיו, אחרי השבעה באוקטובר, בבית שלנו, במדינה שלנו, בצבא שלנו עברנו את האסון הגדול ביותר שיש. אם נמשיך באותה שפה שהייתה כאן - אין תקומה לישראל. אחדות צריכה לעבור לצד המעשה, אבל רק העם יכול לעשות זאת ולא הפוליטיקאים".
בין יום הזיכרון לשואה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מתוכננת צעדה משדרות ועד לירושלים, "אני חושב שזה יהיה משהו מאוד משמעותי. העם לא יכול להישאר בבית. אם הוא יישאר בבית - זה אומר שזה מה שמגיע לנו".
"הייתי בהפגנות קפלן", אומר ילין, "והבנתי יחד עם עוד אחרים, שהדבר הזה לא יכול לאחד. הוא היה נגד שינוי שרצו לעשות, אבל כשאני מגיע לדקת הדומייה בכיכר החטופים כמעט בכל מוצאי שבת למען הנופלים ולכאב של כולנו, אני שומע את הזמבורות מקפלן ולא מרגיש כבוד. אלו שני אירועים מנותקים אחד מהשני".
"אין יותר קצוות. העם צריך לחולל את השינוי שחלק ממנו הוא החזרת האמון במנהיגים שהיו בממשלה בשבעה באוקטובר. זה חלק מתהליך הריפוי המתבקש. הפוליטיקאים שלנו מפחדים, אבל אין להם ממה לחשוש", הוא אומר ומסביר כי אכן כאשר מדברים על בחירות בשעת מלחמה הדבר בלתי אפשרי, אבל אם מדובר בקבלת אמון העם מחדש הדברים מתקבלים על הדעת יותר.
"אני מצפה לשינוי במדינת ישראל, שהתרבות הפוליטית והשיח יהיו שונים", הוא אומר ומדגיש את הצורך בשיח שאינו עוסק בהאשמת האחר. "אולי צריך להגדיל את מספר חברי הכנסת, אולי צריך לעבור לבחירות אישיות שיהפכו אותם למחויבים לציבור ולא לדף מסרים", אומר ילין החושש גם הוא מהאווירה הרעילה המאפיינת את התקופות שלפני בחירות. לשם כך נצרכת קריאה שתבוא מהעם לשינוי ערכיה של הפוליטיקה, כהגדרתו.
דוגמא לכך הוא מוצא במצוות דוגמת "לא תעמוד על דם רעך" שהן אלה שהובילו אזרחים ולוחמים להגיע לבארי, להילחם למען התושבים שם ואף למסור את הנפש במלחמה. "המצוות זה סט ערכים שהפוליטיקאים יודעים לדקלם אותם, אבל בין זה לבין המעשה אין כלום".
באשר למהלכים להשבת החטופים ילין מבהיר כי הוא מאמין שכל שניתן אכן נעשה. על האמונה הזו הוא לא מתכוון לוותר בנקל. "אני סומך על כך שהצוות קיבל את המנדט המקסימלי כדי להביא אותם. אם לא נמצאים באמונה הזו נכנסים למקום לא טוב. אני רוצה להאמין שהחטופים הם הדבר העיקרי שמעסיק היום את הממשלה. זו לא רק מצווה. היום כותבים את הערכים של המדינה לעוד מאה ומאתיים שנה. זה ההבדל בין פוליטיקה לערכים ותקווה. אם כותבים את הפרק הבא של התנ"ך אז עושים את הדבר האמיתי וחיסול החמאס הוא הכרחי, כי אחרת נשאיר ירושה של טבח לדורות הבאים. אבל מי אמר שזה צריך להיות מחר? רק פוליטיקאים אומרים שמחר נעשה את זה. יהיה לזה זמן".
ילין נשאל אם נקודת המבט שלו כפוליטיקאי בעבר יכולה הייתה להביא אותו להאמין שהאכזריות והשנאה קשים בצד השני עד כדי המראות הקשים שראינו כולנו, ומשיב בשלילה. הוא קובע כי אמנם עם מצרים וירדן עשינו הסכם שלום, אבל "עם רוצחים לא עושים הסכם שלום. אותם מעיפים מעל פני הקרקע. אחרת, לא תהיה תקומה לדור הבא שיחיה בפחד שמחר בבוקר יבואו לרצוח אותו. אי אפשר לחיות במדינה ריבונית עם פחד כזה".
הוא מודה כי מעולם לא חשב שמעבר לגדר הסמוכה לקיבוצו חיים רוצחים שכאלה. "תראה לי מישהו שכן האמין. אלה אפילו לא חיות אדם. חיות רוצחות כדי להתקיים. לדבר הזה אין שם. האנשים האלה לא יכולים לחיות".
יום הזיכרון לשואה ולגבורה מתקרב, ובימים אלה עדיין קיים הוויכוח הישראלי אם אכן ניתן להשוות בין השואה ליום הטבח. ילין עצמו חקק את תאריך הטבח על ידו באופן המזכיר את המספרים שנחקקו על ידי היהודים במחנות ההשמדה. הוא מספר על הקושי להפיג את המחשבות, בין השאר תוך כדי ריצה בשדות במקביל לחשש הקיומי שנולד ביום הטבח.
"אין לי איך לקרוא לאירוע הזה", הוא אומר אך מיד מוסיף כי "כשאני שומע את הסיפורים מהשכנים שלי שהתחבאו בעליית הגג ועזבו את הממ"ד כי חששו שיפוצצו להם את הממ"ד, כשאני שומע על משפחות עם ילדים שקפצו מהקומה השנייה עם שמיכה, זה משהו אחר לחלוטין. אני קורא לזה שואה יישובית. כל ישוב שעבר את הדבר הזה עבורו זו שואה".
ובימים המורכבים הללו מה שנותן לחיים ילין כוחות הם דברים שונים ומגוונים, בהם בין השאר גם זריעת החיטה לפני כשלושה חודשים. "יש לי תמונה של הטרקטור זורע חיטה על גבעה קטנה שכשעוברים אותה רואים את ההפגזות של הטנקים. הזריעה היא מעשה שיש בו תקווה שבעוד כמה חודשים תוכל לקצור. לחקלאי תמיד יש תקווה, ליבולים, לגשם, הוא מצפה שייצא משהו ממה שהוא זורע. תופס אותי חקלאי בשמחה ומספר ש'יש באלות', ועוד מעט נביא את הגרעינים לקמח. הקציר עצמו, כל אלה נותנים הרבה כוח. בנוסף נותנים לי הרבה כוח הצעירים בבארי. כמה זלזלנו בהם ואמרנו שהם רק במסכים ותראה איזה אנשים אלה. הם יצאו מעזה ובאו לבארי, עזבו את המסיבה שהייתה והגיעו לבארי, הוציאו את הרובה מהכספת והתחילו להילחם. יש דור מדהים שעבורו אפשר להילחם ואני מקווה שנשאיר לו ירושה של שגשוג".
תקוותו הגדולה של ילין היא שאכן נהיה חברת מופת שתהיה אור לגויים, אם כי בינתיים הפוליטיקה עדיין מקלקלת, כלשונו.