לא הכרתי את בנימין אחימאיר הי"ד שנרצח בידי בני עוולה. אבל נדמה לי שלפעמים מספיק לקרוא כמה מילים בשביל לאפיין בן אדם: רועה צאן.
לכו לכל בית ספר בארץ ותשאלו את התלמידים: מה הם יודעים בכלל על רועה צאן? מה המילים האלו אומרות להם בכלל? מה המשמעות שלהם? אריאנה גרנדה וטיילור סוויפט כולם יודעים. אין צורך להרחיב. אבל רועה צאן?
ובכן, בתור אחד שעומד כבר כמה שנים מול תלמידים לדעתי הכי רחוק שלהם יהיה דוגמאות של משה רבינו. המבינים שבהם יפליגו עד דוד המלך. וכאן זה יסתכם.
ואחרי שנסביר להם מה בדיוק עושה רועה צאן, בטח יקום איזה תלמיד אחד וישאל בתמימות:
"רגע, אין אפליקציה שאפשר להוריד בחנות של גוגל לרעיית צאן?".
ולפני שתחשבו בכלל מה לענות לו, יצביע החבר שלו וישאל ברצינות:
"תגיד המורה, אפשר בכלל לשחק בגבעות האלו 'בראול סטארס'?"
שלא תבינו לא נכון: אני ממש לא מתכוון לזלזל או לצחוק על התלמידים והילדים המקסימים האלו. מי כמוני מעריך אותם ויודע אלו כוחות נפש יש להם. הם מתנדבים וערכיים ואידאולוגים ויש להם נשמה גדולה מאוד. בלי ציניות. ראינו מה לא אמרו על דור הZ שהתגלו כאריות והצילו לנו את המדינה.
ובכל זאת הרגשתי אחרי ששמעתי על הירצחו של בנימין הי"ד שאולי הייתי שמח בתור מחנך, אם הייתי יכול להביא את התלמידים מכל רחבי הארץ לכמה ימים לחווה. לגבעות. לאווירת נטולת הסמרטפונים והטאבלטים והמסכים והמדיה. לחשוף אותם לזווית אחרת שפחות מוכרת להם. שהם כבר אולי שכחו שהיא קיימת.
שיקשיבו כמה ימים לשקט. לפעיות הכבשים. שיראו את ההרים והירוק של הגבעות כמו שראה בנימין מבעד לפיקסלים של המצלמה. שינשמו את האוויר הטרי והנקי שחף מהזיהום האורבני של העיר.
שיהיה להם זמן להתבודד ולהתכנס לתוך עצמם. לחשוב. לדייק. לצלול. לשקוע. להיבלע. להיות.
בנימין אחימאיר היקר. כל כך הייתי רוצה להזמין אותך לסבב הרצאות בבתי הספר בארץ:
שתסביר לתלמידים בארץ שיש חיים גם בלי הטיקטוק והמדיה. שאפשר להתעניין ולא להתחרפן גם כשכל הגירויים שמסביבך מסתכמים בגבעות, כבשים וירוק.
אולי המנוולים רצחו את גופך, אבל הדרך הייחודית שלך תמשיך ללוות אותנו תמיד.