חג הפסח הוא חג הגאולה. חג גאולת מצרים – החג בו נולדנו כעם, וחג הגאולה העתידית שבה נגיע לשלמותנו כעם.
האמרה של חז"ל "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל" ליוותה את עם ישראל לאורך ההיסטוריה, ויצרה ציפייה מוצדקת בכל חודש ניסן לגאולה שלמה; בעיקר בשעות משבר כדוגמת ימינו.
המילה "גאולה" מציפה בראש שינוי דרמטי של המציאות וממילא מתקשרת עם מילים כדוגמת "רעידת אדמה", "מלחמת עולם שלישית", "התקפה איראנית" וכדומה; אולם חכמים מתנסחים שהגאולה יכולה להופיע בשתי צורות: "אחישנה" (מהירה וניסית) ו"בעיתה" ( ב"עת" שלה, איטית וטבעית).
ככל שהדורות עוברים מתברר שהדרך שבה מנהיג ה' את עולמו היא שילוב של שתיהן תוך כדי תזוזה מגאולה ניסית לעבר גאולה טבעית: בזמן יציאת מצרים הגאולה "פסחה" בדילוגים גדולים בניסים על טבעיים; אולם מאז חורבן בית המקדש הראשון, ההנהגה הא-לוהית מקדמת את עולמנו בצורה טבעית (שמשולבת מידי פעם באירועים בהם הממד העל-טבעי "מתנוסס" באופן גלוי יותר כדוגמת מלחמת ששת הימים שאנו מכנים בשם "נס").
מי שמעוניין לראות "גאולה" יאלץ לפתח סבלנות ומבט מופשט, בעל פרספקטיבה של דורות, על מנת להבחין בהתקדמות שבהם קידם הקב"ה את עולמו, למשל השינוי המופלא בין מצבו של העם היהודי מלפני תשעים שנה לבין מצבו כיום.
איננו מתיימרים לדעת בוודאות כיצד תמשיך הגאולה אולם השריר הנפשי שאותו יש לטפח בנפש הוא התקדמות בדרך הטבע, קמעא קמעא. הנגזרות הן השתתפות של הציבור הדתי במערכות טבעיות כדוגמת שירות צבאי, כלכלה ודיפלומטיה; ובעיקר אורך רוח מול קשיים מתמשכים.
לקראת פסח תשפ"ד כדאי להקטין את הממד הדרמטי בנפש ולתאם ציפיות: ככל הנראה לא ירד עמוד אש מן השמים ויחריב את עזה ואיראן, אלא צה"ל יכריע באופן סביר את המערכה בדרום; המערכה הצפונית תתלקח בעצימות נמוכה (אם בכלל); ויתכן מאד שסבב זה יסתיים בפתרון דיפלומטי חלקי שיאפשר למדינת ישראל אורך נשימה להתעצם צבאית וכלכלית לקראת הבאות.
מבחינה פנימית – הלאומיות והמסורתיות ימשיכו להתעצם דמוגרפית ותרבותית במדינת ישראל, ואנו נמצא עצמנו בחודש ניסן תשפ"ה במצב טוב יותר לעומת חודש ניסן תשפ"ד. כדאי להתרגל לצורת חשיבה זו ולמצוא עצמנו שמחים ומלאי כוחות גם בגאולות החלקיות שעומדות לפנינו.
בניסן התקדמו ובניסן עתידים להתקדם. חג גאולה שמח.