מחר ערב פסח, כולנו נסב לשולחן הסדר ואנחנו בעיצומה של המלחמה שהולכת ומסתבכת, הקיטוב בעם שלא הוטב למרות הנסיבות והמשותף לכולנו- הדאגה לגורל החטופים והתפילה ל"יציאת עזה" של 133 האחים החטופים שלנו.
אני, המחפשת את נחמתי בזמר העברי הישן והטוב, נזכרתי בשיר מפסטיבל הזמר תשל"ד - 1974 - בדיוק לפני חמישים שנה! - שמקורו בשיר שכתב נתן אלתרמן ל"טור השבועי" בעיתון "דבר" בערב בפסח תש"ח (1948), כלומר כשלושה שבועות לפני קום המדינה, כשמלחמת השחרור כבר הייתה בעיצומה.
לילו של אליהו הנביא – נתן אלתרמן -
סדר של פסח ליחידה קרבית בתש"ח
הוּא יַגִּיעַ, הַסָּב, כְּעָבְרוֹ מִתָּמִיד
עַל בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל, בְּאֵזוֹר־וְאַדֶּרֶת
הוּא יָבוֹא אֶל שֻׁלְחַן הַיְחִידָה הָעִבְרִית
הַלּוֹבֶשֶׂת עָשָׁן
וְעָפָר
וְעוֹפֶרֶת
אֶת הַיָּד הוּא יוֹשִׁיט אֶל כּוֹסוֹ כַּמִּנְהָג
דֹּם תָּקוּם לְפָנָיו הַפְּלֻגָּה. וּבַפֶּתַח
כְּדִמְעָה אַדִּירָה שֶׁל זָהָב וְשֶׁל חָג
הַיָּרֵחַ יִבְעַר
בְּרָקִיעַ שֶׁל פֶּסַח
וְיִלְחַשׁ אָז הַסָּב: בֵּין מֵ"ם־מֵ"ם וּמֵ"ם־כּ"ָף
לֹא אַבְחִינָה... שְׂאוּ לְקַדְמוֹן שֶׁכָּמוֹנִי...
אֲבָל צוּר יִשְׂרָאֵל, הַמֵּ"ם-אָב לְבָנָיו
יְבָרֵךְ אֶת חַגְּכֶם עֲלֵי לֶחֶם הָעֹנִי.
יְבָרֵךְ אֶת שֻׁלְחַן הַסְּעֻדָּה הַתַּמָּה
יְבָרֵךְ כָּל פְּלֻגָּה, אִם חוֹנָה אוֹ נַיֶּדֶת
יְבָרֵךְ אֶת הַכֹּחַ הַקָּם לָאֻמָּה
שֶׁעִם חַג רֵאשִׁיתָהּ
בַּשֵּׁנִית הִיא נוֹלֶדֶת.
– – אָז תִּפֹּל דּוּמִיָּה, וְיָנוּעַ הַסָּב
וְיָצָא וְחָמַק אֶל מֵעֵבֶר לַוָּדִי,
מוּל יָרֵחַ בּוֹעֵר... וְאַט אַט אַחֲרָיו
אֶת הַשַּׁעַר יִסְגֹּר הַמֵּ"ם צָד"ִי
וכדי לשפוך מעט אור על השיר אביא כמנהגי דברים בשם אומרם, והפעם של צור ארליך:
אליהו אינו מכונה בגוף השיר אליהו, אלא, שוב ושוב ושוב, "הסָב". הוא איננו רק אליהו הנביא, אלא ישראל-סבא, גילומן הסמלי של האומה היהודית, ההיסטוריה שלה והמסורת שלה. "והסב שהזקין עם זִקְנַת האומה", אומר השיר, "יימָצא כעומד על ערשה זה הלַיל". דמות הסב כנציג האומה מופיעה בשירים לא מעטים של אלתרמן, ותמיד באופן מעורר אהדה. סב, איש זקן, הוא גם פירוש השם אלתרמן. המשורר העברי הדגול נמנע מלאמץ שם משפחה עברי – ופירוש שמו, בצירוף הזדהותו השירית העמוקה עם "זקנת האומה", מרמזים מדוע.
השיר מציע סינתזה בין ההמשכיות וההתחדשות: בין הזקן והצעיר; בין "רקיע של פסח" לבין "כובעי גרב"; בין עתיקותה של האומה, שאינה מתחלפת, לבין העובדה שהיא נולדת עתה מחדש. וכך, כשהסב רואה על שולחן הסדר של הלוחמים הגדה בנוסח שאינו זה המסורתי, הוא אינו מכיר אותה אמנם – "אך ההד העתיק העונה להדה / הוא חזק כאשר לא היה עד הֵנה". ולבסוף – "וְילחַש אז הסב: בין מֵם-מם ומם-כף / לא אבחינה... שאו לזקן שכמוני... / אבל צור ישראל, המֵם-אָב לבניו, / יברך את חגכם עלֵי לחם העוני. // יברך את שולחן הסעודה התמה, / יברך כל פלוגה, אם חונה או ניידת, / יברך את הכוח הקם לָאומה, / שעם חג ראשיתה / בשנית היא נולדת". חג "ראשיתה" של האומה הנזכר פה בהדגשה הוא כמובן חג הפסח.
עד כאן צור ארליך. השיר הזה היה הופך לנחלתם של האלתרמניסטים, לולא קרה נס והמלחין יאיר מילר הלחין אותו, לפסטיבל הזמר של "קול ישראל", והשיר אכן השתתף בפסטיבל הזמר תשל"ד-1974, שהתקיים במוצאי יום העצמאות של אותה שנה, ימים שבהם ליקקנו את פצענו אחרי מלחמת יום הכיפורים הנוראה שבה נפלו כ2500 חיילים, רבים נפצעו ורבים יותר סבלו מהלם קרב.
הנה השיר:
פניתי אל המלחין החיפאי יאיר מילר, ,(הלחין בין השאר להיטים מוכרים כמו "שובב עם לב זהב", "על שלושה פשעי דמשק", "שרה שרה שיר שמח" "טנא מלא כוכבים", "שיר פשוט" ועוד...) וביקשתי ממנו לספר לי איך ומתי גילה את השיר " אליהו הנביא" - והנה דבריו כלשונם :
"אמא שלי מאד אהבה את אלתרמן, ובבית הורי היה מדף שלם עם ספריו. מידי פעם הייתה אמי מסקרנת אותי בכמה שירים ובהם "לילו של אליהו הנביא", ואני אהבתי את השיר והלחנתי אותו בשנת 1964 כשהייתי בן 15. נגע לליבי בייחוד הבית השלישי:
"יְבָרֵךְ אֶת שֻׁלְחַן הַסְּעֻדָּה הַתַּמָּה
יְבָרֵךְ כָּל פְּלֻגָּה, אִם חוֹנָה אוֹ נַיֶּדֶת
יְבָרֵךְ אֶת הַכֹּחַ הַקָּם לָאֻמָּה
שֶׁעִם חַג רֵאשִׁיתָהּ
בַּשֵּׁנִית הִיא נוֹלֶדֶת"
ובעצם את זה הפכתי לפזמון החוזר של השיר, וכששמעתי את השורות הללו כבר התנגן בראשי הלחן ! הלחנתי את שאר הבתים והכנסתי למגירה... כעבור 10 שנים, בשנת 1974 החלטתי לשלוח את השיר לפסטיבל הזמר של רשות השידור, ועוד לפני כן הייתי צריך לבקש אישור מאלמנתו של אלתרמן. נפגשתי עם רחל מרכוס ובתה תרצה אתר והם אהבו את השיר ונתנו לי את ברכת הדרך, ורק אז שלחתי למפיקי פסטיבל הזמר- גיל אלדמע וחנוך חסון והם החליטו שדורית ראובני תבצע אותו, ובאמת העיבוד של וילנסקי היה יוצא מן הכלל ודורית ביצעה את השיר בצורה נפלאה. לא ציפיתי שיגיע למקום הראשון אבל אני שמח שהשיר נשאר עד היום".
עד כאן יאיר מילר, עד כאן "לילו של אליהו הנביא" והלוואי שלא יפסח עלינו הקב"ה, ויקרה הנס בפסח הזה: החטופים ישובו לביתם, אנחנו נקשיב איש לרעהו והמלחמה תסתיים בניצחוננו. חג חרות לכל בית ישראל!