מחבלים מלבנון חודרים לקרית שמונה, טובחים בתושבים שם, גברים, נשים, זקנים וטף, בלי שום הפרעה, ומטילים אימתם על האוכלוסיה בצפון, בעיקר האוכלוסיה החלשה – וכל זאת בתקופה של טראומה ממלחמה קשה ורוויית דמים ושבויים, שנפתחה בהפתעה מוחלטת ביום חג, כתוצאה מ'קונספציה' שגויה ומחדל מודיעיני זועק לשמיים. התרחיש המחריד הזה מלווה את מדינת ישראל בחצי השנה האחרונה, מאז מתקפת החמאס בשמחת תורה והטבח שביצע ביישובי עוטף עזה.
אבל זה גם קרה בעבר – בדיוק לפני 50 שנה.
בחול המועד פסח תשל"ד, י"ט בניסן, 11 באפריל 1974,חצתה חוליה בת שלושת המחבלים, חברי 'החזית העממית לשחרור פלשתין - המפקדה הכללית' של אחמד ג'יבריל, את הגבול מלבנון לישראל בשעת בוקר מוקדמת, בחסות גשם וערפל, בסמוך למושב מרגליות. הם הלכו בנתיב מוסתר בתוך אפיק נחל מרגליות, המוביל מגבול לבנון אל תוך קרית שמונה, והגיעו לעיר – אז עדיין עיירה - בשעה 07:30. המחבלים נכנסו תחילה לבית הספר היסודי ע"ש יאנוש קורצ'אק בעיירה, אך הוא היה ריק לרגל חופשת חול המועד פסח. משם פנו לרחוב יהודה הלוי. הם נכנסו לבניין מגורים בן ארבע קומות, פרצו לדירה בו ורצחו בה מספר תושבים. אחר כך פנו לבניין הסמוך, עברו בין הדירות ורצחו את מי שנתקלו בו.
זו היתה תקופה קשה במדינת ישראל, שעדיין דיממה ממלחמת יום הכיפורים, ובחזית הסורית, ב'מובלעת' שצה"ל כבש בשטח הסורי במהלך המלחמה, עדיין התנהלה מלחמת התשה. לצה"ל לא היה אז רמטכ"ל. שבוע לפני כן התפטר הרמטכ"ל דוד אלעזר, בעקבות דו"ח ועדת אגרנט שהטיל עליו את אשמת המחדל של מלחמת יום הכיפורים, ואת מקומו מילא האלוף יצחק חופי – ממלא מקום בלי שקיבל דרגת רב אלוף. ערב לפני כן התפטרה ראש הממשלה גולדה מאיר באופן סופי, והממשלה הפכה לממשלת מעבר – הממשלה האחרונה שבה כיהנה גולדה, ובה כיהן דיין כשר הביטחון. בציבור הישראלי שררה תחושה כבדה של מדינה בלי ממשלה ובלי רמטכ"ל.
היה זה פיגוע הטרור הראשון בישראל, שבו חדרו מחבלים ליישוב עירוני, מהלך של כברת דרך מהגבול, ומבלי שהכינו לעצמם נתיב מילוט. זה היה פיגוע הטרור הראשון שבו לא ניסו המחבלים לתפוס בני ערובה לצורכי מיקוח, אלא רק להרוג שם את כל מי שייתקלו בו, ושיטת פעולה זו באה לישראל בהפתעה.
לזירת הפיגוע הגיע תחילה סיור של המשטרה, שני שוטרים בני העיר: לזר כהן ואלי עייש שגם נפצעו באירוע, ולאחר מכן כוח של משמר הגבול ויחידה של בני מיעוטים. סיור המשטרה נתקל באש מצד המחבלים. שוטרי משמר הגבול סברו שהמחבלים נמצאים בבית הספר, וניסו להתקרב אליו בחיפוי רימוני עשן. המחבלים, שנמצאו כבר בבניין המגורים הראשון אליו חדרו, פתחו לעברם באש ופגעו במספר שוטרים. בחסות חילופי האש עברו המחבלים אל בניין המגורים השני.
בשעה 08:15 הגיעה למקום יחידת חיל רגלים במילואים של צה"ל. יחידה זו צרה על הבניין שבו נמצאו המחבלים וניהלה עמם חילופי אש. במהלך הקרב נהרגו שניים מחיילי צה"ל. המחבלים התבצרו בדירה בקומה העליונה של הבניין והתעלמו מקריאות שהופנו אליהם להיכנע. במהלך חילופי האש התפוצץ תרמיל חומר נפץ שנשאו המחבלים – כנראה מפגיעת כדור – ועקב כך נהרגו כולם.
18 ישראלים – 16 אזרחים ושני חיילים, נהרגו בפיגוע. ושתי משפחות של אזרחים איבדו באותו יום שניים מבניהן, שתי משפחות איבדו שלושה, ובמשפחת שטרית נרצחו האם ושלושה מארבעת ילדיה. בסך הכל נרצחו בפיגוע שמונה ילדים. "אינני יודע אם היו חייהם שלהם יקרים להם", כותב על האירוע משה דיין, אז עדיין שר הביטחון, בספרו 'אבני דרך' (עמ' 718), "אבל חיי יהודים, ילדים ונשים – ודאי שלא. להיפך: להרוג יהודים זה מעשה 'גבורה' להתפאר, מעשה המנחיל כבוד לבעליו בעיני הזולת והנוסך גאווה בלב עושהו".
ודיין מוסיף: "אכן, בני ערובה לא לקחו, את חבריהם לא שיחררו, והם עצמם נהרגו. אולם דבר אחד עלה בידם - הטילו פחד. משפחות על ילדיהן ראו תמונות זוועה בדמיונן - דלת החדר נפרצת במהלומה, וערבי חמוש בתת מקלע יורה לכל עבר בילדים הישנים במיטותיהם, בהורים המבוהלים ובשכנים הנזעקים. היה אפשר להבין את גל הפחד, אבל אסור להיגרר אחריו. שרים ומפקדים בכירים פיזרו לכל עבר הבטחות מופרזות להביא הטבות כלכליות וביטחוניות למקום. אלו הבטחות שאי אפשר לעמוד בהן, ונזקן כפול: קודם כל עצם ההבטחה, שמשתמע ממנה, שפעולות טרור מחייבות כל מיני אמצעי שמירה וביצורים בלתי סבירים, ושנית, מה שהבטיחו לא קיימו".
מאז עברו חמישים שנה – משהו השתנה?