הרב פרופ' יצחק כהן, המנהל האקדמי של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומרצה במרכז אקדמי לב, התארח בתוכניתו הקבועה בכאן מורשת, ועמד על כמה עניינים בהגדה המתכתבים עם חיינו.
פרופ' כהן פתח: "ההגדה מספרת 'מעשה בחמישה תנאים שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה...'. הסיפור הזה תמוה מאוד ומתעוררות סביבו כמה שאלות. א. מדוע הם לא מסבים בעיר הקודש ירושלים בסמוך לבית המקדש? ב. מדוע גדולי התנאים בחבורה, כמו רבי אליעזר ורבי יהושע, מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי, רואים לנכון להתארח בבני ברק, אצל התלמיד רבי עקיבא? ג. מדוע גם שני התנאים האחרים, רבי אלעזר הנשיא החדש ורבי טרפון, הגדולים מרבי עקיבא, רואים לנכון לפעול כמותם? ד. היכן נמצא רבן גמליאל הנשיא של יבנה ולמה לא מסבים אצלו?"
פרופ' כהן המשיך: "על פניו הכינוס הזה מתקיים לאחר חורבן בית שני. ירושלים חרבה. הרומאים התאכזרו לאומה היהודית הרבה יותר מקודמיהם. טבחו, הרגו והגלו. חכמים מחפשים איך מקיימים את ליל הסדר בתקופה שאין לה מילים. קרבן הפסח כבר לא בנמצא. אין לאן לעלות לרגל. אין תקוה. אין נחמה. ייאוש. בתוך החושך הגדול מאירה דמותו של רבי עקיבא. זה לא מפגש ראשון של רבי עקיבא עם אותם חכמים שמסבים עמו כעת. הם היו בדרכם לרומי ובכו על הצלחת הרומאים.
רבי עקיבא משחק. לתמיהתם, הוא נוסך בהם אמונה. הוא רואה למרחוק. יש מאין. ואומר להם כי אם כך עושה ה' לעוברי רצונו, ודאי ירבה טובה לעושי רצונו. שוב פעם עלו לירושלים, וראו שועל יוצא מבית המקדש. נשאו כולם בבכיה. לעומתם, רבי עקיבא משחק. לתמיהתם הוא משיב כי כעת הוא משוכנע שתתקיים גם הנבואה הטובה – עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים. והם אומרים לו עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו. רבי עקיבא לא זכה לראות זאת. אנחנו זכינו".
פרופ' כהן המשיך: "רבי עקיבא מספר סיפור אחר מהמציאות שהוא רואה. הוא מתעקש לא לתת למציאות לבלבל אותו. הוא מתעקש לא לתת לאירועים סביבו לשבור את רוחו. הוא נלחם להרכיב על עיניו משקפיים של גאולה. כי המציאות אינה מה שאתה רואה, אלא מה הפרשנות שאתה נותן למציאות. תקופת החורבן היא אולי הקשה ביותר בהיסטוריה היהודית. רבי עקיבא תוהה איך אפשר להרים את רוח העם. הוא מחליט להתמקד בסיפור יציאת מצרים. סיפור זה מתנוסס מעל הקיום שלנו, ואומר גם כאשר תהיו עבדים, או נתונים תחת יד צר, או אסורים במחנות ההשמדה, תמשיכו לספר לבנכם את הסיפור של יציאת מצרים ותפיחו בהם תקוה. לא יאוש".
פרופ' כהן המשיך ברוח זו: "יש סיפור מפורסם על אב ובנו שיושבים במחנות ההשמדה ועורכים ליל סדר עם מה שאין להם. הם שרים את מה נשתנה ואת 'והיא שעמדה' ואת 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'. הבן שואל את אביו האם הם ישירו את השיר הזה גם בשנה הבאה. אביו משיבו: 'בני היקר, איני יודע אם אהיה כאן לשיר איתך את השיר הזה בשנה הבאה. ואיני יודע גם אם אתה תהיה כאן לשיר את השיר. אך יהיה מישהו בעולם שימשיך לשיר את השיר ויעביר אותו מדור לדור. זו תקוה. בשיא הייאוש."
פרופ' כהן המשיך: "החכמים של אותה תקופה ראו לנכון להסב אצל רבי עקיבא. אולי אמרו לו שוב 'עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו'. ושמא בכוונה ההגדה מתחילה בגנות ומסיימת בשבח, כדי להראות לנו כי גם בשיא הייאוש, כשעבדים היינו, כשהמציאות שידרה אין מוצא, אין לנו אלא לשאת עינינו לשמיים, להתפלל לבורא עולם, ולהזכיר לנו שהוא יכול להוציאנו מהמצב".
פרופ' כהן המשיך וקשר זאת לתקופתנו: "קשה שלא לראות את הקשר בין הסיפור הגדול הזה של ההגדה שעליו אנו מצווים עוד ביציאת מצרים בשיא השעבוד, 'והגדת לבנך', לבין המציאות שלנו היום. יש רגעים שקשה לראות תקוה. יש חטופים שלא ברור לנו כלל מה עולה בגורלם. אנו מוקפים באויבים המשחרים לטרפנו. לא נראה שיש מוצא מהאויב בצפון.
גם איראן ממשיכה להתחמש והעולם לא עוצר אותה, וגם אנו לא. נסב הלילה לליל הסדר, נספר לעצמנו שוב סיפור של גאולה ותקווה, ונאמין כי בורא עולם לא הביאנו עד הלום לחינם. הוא שומר עלינו. חיינו לא נתונים ליד המקרה. יש לכך תכלית. לא בכדי גרף החיפוש בגוגל אחר המילה 'תהילים' נסק בשעות המתח כשלמעלה משלוש מאות כתב"מים וטילים מאירן עושים את דרכם לישראל. לא ברור לגמרי איך ניחלץ מהמצב. אך לעיתים קורים דברים, המולבשים בטבע, שמשנים את פני המציאות לטובה. כך למשל ראו מלחמת האזרחים בסוריה שהעלימה את האויב הכי מסוכן שלנו במשך עשרות שנים. אך אנו ממשיכים להקשיב למדורות החדשות ולפרשנים ולהתמלא בייאוש, כי מי שרואה את המציאות כמות שהיא לא יכול שלא להתייאש. לכן בליל הסדר, נסגור פלאפונים, נסב עם רבי עקיבא, ונספר לילדינו ובעיקר לעצמנו את הסיפור הגדול של העם היהודי".
להשבת החטופים, להרמת המורל הלאומי, להשבת התקווה, ולע"נ כל הנופלים במערכה, ולע"נ אבי מורי ברוך מרדכי בן יצחק.