העלייה לרגל מבטאת את ההתכנסות של כלל ישראל אל מקום אחד שבו כל עם-ישראל בא לידי ביטוי באופן שווה. ירושלים לא נתחלקה לשבטים.
קריאת התורה בשבת חול המועד נמצאת בפרשת כי תשא – אחרי חטא העגל. מדוע קוראים בחול המועד את החלק הזה של הפרשה? מכיוון ששם מופיע הציווי על שלושת הרגלים. אם כך השאלה היא למה הציווי מופיע שם? מדוע אחרי חטא העגל קופצים אל שלושת הרגלים?
התשובה המתבקשת היא שאחרי חטא העגל עם-ישראל נמצא במצב רוחני ירוד, ושואל את עצמו: 'איך נמשיך את המהלך שהגענו אליו? עבדנו עבודה זרה, ירדנו מהמסלול'. אבל התשובה האלוקית היא שלמרות הנפילה העצומה, אנחנו ממשיכים את המהלך שטרם הושלם. יציאת מצרים כללה לא רק ארבע לשונות של גאולה: והוצאתי, והיצלתי, וגאלתי ולקחתי – שכבר התקיימו טרם חטא העגל, אלא גם לשון חמישית – "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'". אתם הדור שייכנס לארץ צריכים להמשיך את המהלך הזה של יציאת מצרים!
מיד לאחר חטא העגל, עוד לפני הציווי על שלושת הרגלים, מצווה הקב"ה על איסורי עבודה זרה, משום שגם בארץ-ישראל עם-ישראל יראה סביבו עובדי עבודה זרה! החשש מעבודה זרה לא נגמר בחטא העגל. עם-ישראל ייחשף אליה גם בהגיעו לארץ-ישראל, והוא יצטרך לרכוש את הכלים להתרחק ממנה ומעובדיה.
לאחר 'סור מרע', עוברת התורה ל'עשה טוב': ברגלים עם-ישראל יעלה אל בית המקדש. עבודת ה' בארץ-ישראל יכולה אמנם להתבסס בשגרת היום-יום על תפילות שמכוונות לירושלים. אבל בסופו של דבר, עבודת ה' בארץ-ישראל מתכנסת גם אל הקרבת הקורבנות, ואל עליה לרגל - היאספות ממשית של כל עם-ישראל, כאיש אחד בלב אחד, לעבוד את ה' בחצרות בית ה'.
ירושלים היא לא רק המקום שאליו מופנות כל התפילות, היא גם מקור הברכה: "כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם". מקור הברכה הוא מקור החיים. ירושלים היא המקום שאליו עולות כל התפילות שלנו. כשעם-ישראל מתכנס בירושלים כל אחד ואחד בא ואומר: 'אני לא יכול לעבוד את ה' רק בבית שלי לבדי כמו שאני עושה כל השנה'. כשמגיע הרגל, הזמן שבו אנחנו מפסיקים מעבודתנו ומודים לקב"ה על כל ההישגים החקלאיים – בחג האביב, בחג הקציר, בחג האסיף, אנו מודים לקב"ה על כל מה שזכינו לראות הן במרחב הטבעי והן במרחב הרוחני, ומתפללים על החוסרים שלנו, הן הטבעיים והן הרוחניים. אנו מתכנסים להודות לו כאיש אחד בלב אחד על כל השפע, ולעבוד אותו בעבודת ה' הלאומית האחדותית בירושלים. המציאות הזו מבטאת את הבסיס להופעת השכינה בעם ישראל ובעולם.
כשאנחנו מגיעים לשבת חול המועד בעצם עצרנו את מהלך החג ואמרנו 'רגע, השבת, שבת-המלכה היא מעל כל מרחב החגים'. עם-ישראל קובע את מועדי החגים, כפי שחותמים בתפילה: "מקדש ישראל והזמנים". אבל השבת היא "קביעא וקיימא", ומופיעה כל שבוע, כמו שעון, בהכוונה אלוקית מלאה, ולכן חותמים "מקדש השבת", ללא "ישראל". ברגע הזה של שבת חול המועד אנחנו עוצרים ומתבוננים.
ובאמת, ברשימת שלושת הרגלים בפרשה נכנס פתאום פסוק על השבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" (אם כי חז"ל דורשים את הפסוק הזה גם על השמיטה). הופעת השבת בתוך רשימת החגים אומרת לנו: 'עצור רגע, אתה בשבת חול המועד, התבונן על כל המהלך מיציאת מצרים ועד להופעת השכינה המלאה בעם-ישראל בזמן העלייה לרגל'.
אנחנו נמצאים בעיצומו של מהלך רוחני מורכב. עם-ישראל במלחמה. עברנו טלטלות השנה, חג הפסח הוא זמן שבו עם-ישראל עוצר ומתכנס, הוא זמן להתבונן ולזכור: כוחנו ביכולת שלנו להתכנס אל מקום אחד, להוות בסיס ראוי להופעת השכינה עלינו.