אחד המוטיבים השכיחים בתרבות הדיבור של השמאל בישראל הוא קללות כלפי הציבור הדתי וציבור המתנחלים. הדתיים והמתנחלים הם נאצים, חמאס יהודי, חלאות, אלימים, תומכי טרור, פונדמנטליסטים, הזויים, מחרחרי מלחמה, ציר הרשע, סכנה למדינה, מיליציות, סרטן באומה, קנאים, לאומנים וכמובן הטבעת העכורה במרק.
קללות אלו לא נאמרות על ידי אנשים מהרחוב, הן נאמרות שוב ושוב על ידי האנשים המכובדים ביותר בשמאל, אלו שמעצבים את דעת הקהל שלו: חברי כנסת, פרופסורים, קצינים בכירים במילואים, אנשי תקשורת, סופרים ועיתונאים. אפילו בחצי שנה האחרונה, שבה התגלתה לעין כול תרומתו האדירה של הציבור הדתי למלחמה ולמדינה, לא פסקה מכונת הקללות ואפילו התגברה על ידי אותם מכובדים מהשמאל.
דווקא בגלל שלא מדובר באדם מהרחוב או בתופעה חד־פעמית, צריך להבין מה עומד מאחורי התופעה הזאת ומה היא באה ללמדנו. כאשר שמעי בן גרא קילל את דוד המלך, דוד הבין שיש לכך סיבה משמיים. הוא אמר על כך "כי ה' אמר לו קלל". דוד מבין שכשאדם חשוב כמו שמעי מקלל אותו זה בוודאי לא במקרה.
אני רוצה לנסות להצביע על שתי מסקנות שעלינו להסיק מהעובדה שהשמאל מקלל אותנו כל הזמן. המסקנה הראשונה היא שהציבור הדתי חייב להשתחרר מהצורך למצוא חן בעיני השמאל. שנים רבות הציבור הדתי מתאמץ למצוא חן ולקבל הערכה מאליטת השמאל. והנה עינינו הרואות שלא משנה מה יקרה – לא נקבל את הערכתם. אפילו מסירות הנפש במלחמה ואפילו העובדה שמתנחלים הם אלו שהגיעו להציל את קיבוצי השמאל - לא שינו את ההתנשאות והזלזול שלהם בנו. עשרות הנופלים במערכה האחרונה ואלפי הלוחמים בגבורה נתפסים בעיניהם עדיין כקיצוניים משיחיים ותומכי טרור. בעיניי, הקללות וההשמצות הללו נועדו לשחרר אותנו סופית מהשעבוד הנפשי הזה. האמונה והאידאולוגיה שלנו לא צריכה אישור מאנשים כאלה.
המסקנה השנייה היא שהציבור הדתי חייב להתחיל לראות את עצמו כמעצב הרוח והתודעה הלאומית במדינת ישראל. במאה השנים האחרונות שלטה הציונות החילונית שליטה תרבותית במדינה. אבל תש כוחה של הציונות החילונית ותם זמנה. כשאנו רואים את ממשיכי דרכם של אנשי מפא"י והשומר הצעיר, אנו רואים שאותה רוח גדולה וגבורה גדולה שפיעמה בהם בעבר חלפה ואיננה. הציונות החילונית הפכה לפוסט־ציונות, אהבת ישראל התחלפה בשנאה עמוקה לכל מי שחושב אחרת מהם, אהבת הארץ התחלפה בשנאה לחלקים מארץ ישראל, ואידיאל המדינה היהודית התחלף באידיאל מדינת כל אזרחיה.
עיוורון טרגי
האסון הגדול שקרה לנו בשמחת תורה לימד שאפילו קריאת המציאות הביטחונית במובן הפרקטי ביותר התחלפה בעיוורון ובקונספציות מנותקות מהמציאות. עיוורון שאינו יודע להבחין בין אוהב לאויב, בין צל הרים ובין אנשים.
יש דתיים שסבורים שטוב שההגה בידיים של השמאל, כי "הם יודעים לנהל את הצבא ואת המדינה". אבל בשמחת תורה גילינו את האמת המרה. הם איבדו את זה. תפיסות העולם של השמאל - שהחלו באוסלו, דרך ההתנתקות, המשך בקריאות לסירוב פקודה וכלה בקונספציות שאפשרו את הטבח בשמחת תורה - הפכו לסכנה קיומית ממשית למדינת ישראל.
זו לא רק טעות אידאולוגית, יש כאן תהליך עמוק מאוד שמתרחש לנגד עינינו. רוח ה' שצלחה על הציונות החילונית במשך עשרות שנים סרה מאיתם, ותחתיה הופיעה רוח רעה.
תרבות הקללות והאלימות שהפכה להיות מזוהה יותר ויותר עם השמאל בישראל היא ביטוי להתרוקנות מתוכן. תקשיבו למה שאנשי השמאל אומרים ותראו שהם כמעט לא אומרים תכנים על דרך החיוב. הרוב המוחלט של דבריהם הוא שלילה. לא ביבי, לא ימין, לא דתיים, לא חרדים ולא יהדות. לא זהות לאומית ולא זהות משפחתית. זו תרבות שאין לה חזון ושאיפות מרוממות. תרבות של עצב ודיכאון בלי שמחה ותקווה. הרעש מחריש האוזניים המלווה את הפגנות השמאל בשנה האחרונה (תופים, זמבורות וצרחות) הוא ביטוי להתרוקנות המילים ונטישת התוכן. כשאדם מלא בתוכן הוא לא צועק, הוא מדבר. כשאדם בטוח בדעות שלו הוא לא סותם את הפה למי שחושב אחרת ממנו, והוא בטח לא מפחד שדעות אחרות יושמעו. והאלימות הפיזית מגיעה כשיש אילמות של השפה.
מהחול אל הקודש
עם ישראל נמצא בשנים האחרונות בתקופת מעבר בין זהות ישנה שנחרבת ונרקבת ובין זהות טובה יותר שצומחת תחתיה. כמו זרע באדמה שמרקיב ומסריח כדי שיצמח ממנו צמח חדש. תקופת המעבר מבלבלת ומלווה בקשיים. אנחנו משילים מעלינו את מלבושי החול שעטינו על עצמנו במשך עשרות שנים, שהם הרעיונות הרואים בתהליך שיבת ציון רק מקלט בטוח והקמת מדינה ככל העמים, ועומדים ללבוש מלבושי קודש. מלבושי הקודש הם רעיונות של קודש ביחס לזהות הלאומית שלנו.
השאיפה הלאומית האמיתית שלנו היא להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אומה שלמה היודעת את ה'. עם קדוש הבונה מדינה שהתורה היא נשמתה. אומה שיש לה בשורה רוחנית לעולם כולו, והיא מעלה את העולם כולו בעקבותיה. כי מציון תצא תורה.
את התהליך הזה צריכה להוביל הציונות הדתית יחד עם המחנה המסורתי. אנחנו צריכים לעצב מודל ציוני־יהודי חדש לאומה כולה. יש לפנינו דרך ארוכה מאוד ופרטים רבים עוד צריכים להתבאר, אך את המטרה הכללית צריך להציב כבר כעת. הציונות הדתית חייבת להשתחרר מהמקום הקטן והצדדי שהיא תופסת כיום בהנהגת המדינה, ולהתחיל לקחת אחריות רוחנית ומעשית על העם כולו. לעצב מחדש את כל מוסדות המדינה – מערכת החינוך והאקדמיה, מערכת המשפט, מערכת הביטחון וכלי התרבות והתקשורת. לא רק לשאת את האלונקה, אלא להיות המפקד שמוביל אותה. יש כעת התעוררות רוחנית גדולה בעם וזה הזמן לפעול.
אם עד היום חשבנו שאפשר לסמוך על אנשי השמאל שידאגו למערכות המדינה, כיום אנו מבינים שזה כבר לא אפשרי. אסור להשאיר שום גוף במדינה שיהיה נתון אך ורק להשפעת השמאל, כי הוא ייהרס וייהפך מיד לגוף אנטי־ציוני ואנטי־יהודי.
אבל חשוב להבין שהמסקנה הראשונה קודמת למסקנה השנייה. רק כאשר נשתחרר מהכניעה המנטלית לאליטת השמאל ומהצורך לקבל מהם אישורים ומחמאות, נוכל להתפנות ולפעול ליישום המסקנה השנייה, לקחת אחריות ולהוביל את החברה הישראלית ואת המדינה כולה. הציונות הדתית הוכיחה במלחמה הזאת שהיא לא קבוצה צדדית ושולית בחברה הישראלית. היא עמוד השדרה שלה. ככה אנחנו צריכים להתחיל לראות את עצמנו ולזה לחנך את ילדינו. אנחנו לא קרון אחורי ברכבת הציונות, אנחנו הקטר.
רוח ה' שעזבה את הציונות החילונית מפעמת בתוך הציונות הדתית. היא מרימה אותנו מציונות של חול לציונות של קודש, מקומה גשמית לקומה רוחנית, ממשיח בן יוסף למשיח בן דוד. אם ניישם את שתי המסקנות הללו נוכל להפוך את הקללות שלהם לברכה גדולה.
***