'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ'. לכאורה המלה 'וימתו' מיותרת, שהרי כבר נאמר 'אחרי מות', אלא אומר רש"י שבאה מילה זו לזרז יותר מן הראשון.
כמשל רבי אלעזר בן עזריה, על חולה שמזהירו הרופא, השמר מאכילה כזו וכזו שלא תמות כפלוני. ישנה דרך סלולה, כיצד באים בעלי משרה ציבורית אל הקודש פנימה, וכיצד נכון וראוי לנהוג ב'יום שאחרי', ביום שאחרי מות.
בימים אלה מתנקזים לנו בלוח-השנה מספר ימי 'היום שאחרי-מות'. יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום-הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה, ובפסח מלאו שבעה, שבעה חודשים, לפרעות שמחת תורה. דומה כי ניתן להתבונן בהם לאור הפרשה.
שואל 'אור-החיים' הקדוש, 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת', צריך לדעת מה נאמר לו למשה בדיבור זה, ולאיזה ענין ישמיענו הכתוב על כך שהדיבור הזה הינו 'אחרי מות'? ראיתי תשובה מעניינת עד למאוד בספרו של לרבי אליעזר קליין זצ"ל, 'אבא בם', הכותב ש'וַיְדַבֵּר', לשון נוקשה היא. בא הקב"ה להזהיר את משה-רבנו שלא יעלה על דעתו שאחרי ששני בני-אהרון חטאו והואיל והוא קרוב למלכות שמים ונאמן ביתו של הקב"ה, יכול הוא מעתה להיכנס אל הקודש פנימה במקום אחיו אהרן. אמנם בני אהרן מתו אחר שהקריבו אש זרה, ואולי לא הדריכם אביהם כראוי, אך גם עתה, 'אחרי מות', אהרן ושני בניו הנותרים, ממשיכים בהנהגה ובשליחותם ככוהנים.
זאת ועוד, 'בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ', אומר בעל הדיוקים, הרב פנחס וולף זצ"ל, שכיהן כרב ביה"כ מקור-חיים בפ"ת, 'בְּזֹאת', ב'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן' במדרגה הגבוהה בה נתעלה אהרן במות שני בניו, בשתיקתו המדהימה הוכיח אהרן את השליטה העצמית הגדולה ביותר של בן אנוש בגוברו על כל רגש אישי, כואב ככל שיכאב, עקב צווי ה'. 'בְּזֹאת' ראוי הוא אהרן-הכהן להמשיך לבא אל הקודש.
שליטה עצמית זו, יסודה באבותינו אברהם ויצחק בעת העקידה בבטלם רצונם בפני רצון ה', ובנחשון בן עמינדב שבמסירות-נפש קפץ למי ים-סוף. אומר המדרש [ויקרא רבה כג], ישראל היו נתונים בדין, הרי אלו ואלו, [המצרים ובני ישראל], ערלים, אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים, אם כן, לא הייתה נותנת מדת הדין לישראל שיגאלו ממצרים לעולם. ובמקום אחר, 'הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז.
מהי אפוא זכותם של ישראל? אלא שטענות המקטרג נסתתמו בזכות מסירות הנפש של ישראל ונחשון בן עמינדב בראשם, כשצייתו לדבר ה' אל משה – 'מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ'. ביטול מוחלט מפני רצון ה', ממנו למדו בני האומה הישראלית מסירות-נפש מהי, עד ימינו אנו.
כאמור דומה כי סדר עבודת המנהיג ראוי שילמד מסדר-העבודה של כהן-גדול ביום-הכיפורים. ראשית, בטרם יחל בשליחות, עליו להיכנס בטהרה אל הקודש פנימה. תחילה יטבול וירחץ במים את בשרו, ירחץ את הגשמי שבו, את ניגודי האינטרסים והמחשבות הזרות שבו. ולמרות שיש לו, בגדים מכובדים בהרבה, כשמונת בגדי הכהן הגדול, בבואו אל הקודש פנימה, עליו ללבוש בגדי-לבן, המסמלים את היותו נקי מכל רבב, ואת הצניעות והענוה הנדרשות בתפקיד שליחי-הציבור.
אך לא די בכך, בטרם יפעל בשליחותו, עליו לדאוג שיהיה נקי מחטאי העבר, להתקרב אל ה' כשהוא שב בתשובה ומקריב קרבן, לכפרה, לא רק בעדו אלא גם בעד ביתו, הלוא היא רעייתו, הנדרשת ומתבקשת אף היא לחיי הקרבה, טהרה וכפרה כבעלה, כגופו.
לאחר מכן יישא מנהיג הציבור, הכהן-הגדול מאחיו, תפילה על המעגל השני, שאר נושאי המשרה הציבורית מלבדו, הלוא המה אחיו הכוהנים. למרות שכבר התוודה והקריב את קרבנו, עליו להתוודות בשנית עימם ולומר: 'אָנָּא הַשֵּׁם, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי, חָטָּאתִי לְפָנֶיךָ, אֲנִי וּבֵיתִי וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁיךָ' [יומא פרק ד,ב]. מסביר הרא"ם, רבי אליהו מזרחי, הרי זה בחינת 'קשוט עצמך, ורק אחר כך קשוט אחרים' , וכדברי רבי ישמעאל, 'מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב, ואל יבוא חייב ויכפר על החייב' .[יומא מג.].
עתה מגיע השלב השלישי בסדר-העבודה. הכהן הגדול, כשליח הציבור, הגם שחש כעני ממעש, נרעש ונפחד, הגם שהינו כבר אחרי חרטה, אחרי קבלת-אחריות וקבלה לעתיד לסור מרע ולעשות אך טוב, רק אחרי השלב השני בו הצטרפו אליו כל נושאי המשרות הציבוריות, אחיו הכהנים, כשיר הוא להתפלל ולהיות שלוחם של כל בית-ישראל ולדרוש אף מהם – תִּטְהָרוּ!, בכל פועלכם היו טהורים בלב ונפש, בעיני אלוקים ואדם, נקיים מאדם, אך גם לפני ה', לפני יודע נסתרות ובוחן לבבות.
בשלב זה, שומעים כל בית-ישראל את השם הנכבד והנורא, יוצא מפורשות מפי כהן גדול, בקדושה ובטהרה, מכירים אף הם ומתוודים, כל אחד ממקומו, ממשרתו ושק חטאיו, דוגמת חלקו חלילה בפילוג העם, או באי פועלו לאחדותו, כשמפנימים הם שיד ה' בכל הקורות את העם בנוראותיו ובהצלחותיו כאחד, ואומרים: 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד'! מסתמא מקבלים על עצמם לא לשוב לקונצפציית העבר, ומאידך לפעול מתוך אחדות ביתר שאת וביתר עוז להגשמת ייעודיו הגדולים של עם-סגולה.
או אז, משעובר העם, כוהניו ומנהיגיו הליך זה על שלשת שלביו, הופכת לשון-הזהורית ללבנה, לובן שיצביע על כך שנתכפר לעם-ישראל, כשהוא ניצב עתה בפני דרך נקייה בדרכו לגאולה השלימה.
אמנם כלשון המדרש [בשיר-השירים רבה, פרשה ד]: 'כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ', זה לשון של זהורית, 'וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה' , זה 'שעיר-המשתלח', ואנו, אין לנו לשון-זהורית ושעיר המשתלח! אך הדרך ל'יום שאחרי', סלולה לנו משכבר עוד בשירת הים, אותה שרנו בשביעי של פסח - ' תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ'. שיבת ישראל לארצו, נטיעתו בה וציפייתו לבניין בית המקדש, מתוך אותה מסירות-נפש שהייתה בקריעת ים-סוף.
ועד אז, כדי שהדג לא יסריח מהראש, על מנהיגי הציבור להיות בחינת רָאשֵׁי-בְשָׂמִים, מוקפים ב'נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן' וגו', כפי שקראנו השבת בשיר-השירים, כך שיבשמו את הסובבים אותם, את כל שלוחי-הציבור ואת העם כולו, מתוך דוגמה אישית, בריח-ניחוח של עשייה חיובית באופן שכלל העם יתלכד לטוב.
רבי יוחנן משום רבי שמעון-בן-יהוצדק אומר בגמרא [יומא כב.], אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו. ותמוה, האמנם?! וכי לא ראוי אדם, בעל עבר נקי, זח ונקי מבעל 'שרצים' למיניהם?! ממשיך רבי שמעון ואומר, שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו: ‘חזור לאחוריך!'.
מציאות של גדלות וענווה בכפיפה אחת, כזו של משה-רבנו, אינה מציאותית, לכן יש יתרון במנהיג שחזר בתשובה, אך קופת שרצים תלויה לו מאחוריו כתמרור אזהרה. נושאים אנו תפילה לחזרת מלכות דוד, אך אין הכוונה להנהגה של מלאכים שאינם טועים, אנו מתפללים לחזרתם של מנהיגים שגם אם הם טועים, הם מפיקים לקחים, חוזרים בתשובה שלימה ואז אין כל מניעה שימשיכו בהנהגה.
העם היושב בציון, הגם ששבע מרורים, ידע ויודע גם 'אַחֲרֵי מוֹת' כיצד ראוי להעמיד פרנסים על הציבור וכיצד לחגוג את יום העצמאות מתוך נקודת מבט על השואה ועל התקומה שבאה בעקבותיה.
יום קודם, יודעים אנו לזכור ביום-הזיכרון את כל אלה שמסרו נפשם על קידוש ה' העם והארץ, מתוך כאב גדול וידיעה עד כמה בזכותם קמה ומתקיימת המדינה ושיבת בניה לתוכה. וכדי לקבל פרופורציה, למרות הכשלים בשמחת תורה האחרון, די אם נדמיין, מה היה קורה לעמנו, לו חלילה לא היו לנו מדינה וצבא להשיב מלחמה שערה נגד הנאצים של תשפ"ד.
ומאידך, יכולים אנו גם לדמיין את קורות עמנו, לו מיד אחר ליל-הבדולח היה צה"ל יכול היה להשיב מלחמה שערה נגד הנאצים של תש"ד. בפרספקטיבה זו, בגיל וברעדה, עלינו לחגוג ולהודות גם ביום העצמאות תשפ"ד.
נדרש מרחק מה להתבוננות ראויה. כך בחנוכה רק לשנה אחרת קבעום בהלל והודיה, כך פרשיות תזריע-ומצורע מפסיקות אחרי מות בני-אהרן בפרשת שמיני ולפני פרשת אחרי-מות. ודומה כי כך אנו, רק ביום-הכיפורים או בשמחת-תורה תשפ"ה, נדע לקבל מבט נכון יותר, מחד על האסון הכבד, אך לא פחות על הצורך להודות ולהלל על הניסים והנפלאות שאירעו לנו במלחמה זו מאז שמחת-תורה ובהם ניסי מוצאי שבת תזריע שלא, שֶׁלֹּא, = 331 טילים, אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ... וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.