ההודעה שקפצה מול העיניים במוצאי שביעי של פסח, כשהדלקתי את הפלאפון, היתה זו: "שיגורים בשעה האחרונה לעוטף עזה.
רקטה אחת ששוגרה לעבר שדרות - יורטה, ושני שיגורים נוספים נפלו במרחב הימי של אשדוד. אישה בת 65 נפצעה קל מחבלה בראשה בזמן שרצה למרחב מוגן. צוות מד"א פינה אותה לבית החולים ברזילי באשקלון".
לא רק אני, מן הסתם, אלא כל אזרחי ישראל, נזקקו להודעה הזו כדי להבין שלא רק שאנחנו לא 'כפסע מהניצחון', כמו שהתרברב נתניהו, אלא אנחנו כבר הרבה פסיעות אחרי תבוסה מחפירה במלחמה, התבוסה הכי מחפירה בכל תולדות מלחמות ישראל.
לא היתה עוד מלחמה בהיסטוריה של המדינה, שהסתיימה בכזו תבוסה משפילה. אף לא יעד אחד מיעדי המלחמה הושג: לא פירוק כוחו הצבאי של החמאס, לא החזרת החטופים, לא החזרת תושבי הצפון לבתיהם, לא יצירת מציאות חדשה בעוטף עזה שבה תושבי העוטף חיים בשלווה וברוגע בלי שום איום מכיוון הרצועה.
נסיגת כוחות צה"ל מהרצועה לפני פירוק מוחלט של כוחו הצבאי של החמאס, הן כוחות הנוח'בה והן היכולת הרקטית שלו, ולפני ששוחררו כל החטופים והוחזרו כל הגופות, הן התבוסה המשפילה של צה"ל.
בחול המועד פסח טיילתי עם קבוצה מאלקנה בעוטף עזה. באתר הנובה שאל אותי מישהו שמכין סרט על המלחמה, מה הוא בעיני ניצחון במלחמה. תשובתי היתה ברורה: כשתושבי צפון הנגב יוכלו לשוב לבתיהם בלי שום איום צבאי מצד הרצועה, לא כוחות נוח'בה ולא איום רקטי ולא מנהרות ולא שום כלום. וכך גם תושבי צפון הגליל.
תמונת החזרת החטופים לא תהיה 'תמונת הניצחון' שלנו כמו שטוענים בני משפחותיהם. זו תהיה תמונת הניצחון המרהיב של החמאס, על רקע תמונות נוספות של כוחות צה"ל נסוגים ממסדרון נצרים, ואלפי מחבלים צוהלים מתקבלים בשמחה בקרב בני משפחתם – עם ראשי החמאס המחייכים מפה לפה ברקע, חסינים מכל פגיעה ישראלית.
ועל רקע המציאות המשפילה הזו, את ההנהגה הישראלית הכושלת הזו, ובראשם נתניהו וגלנט, חייבים להחליף – ובהקדם.
דילמה בין שלוש אופציות
אם לראשי הליכוד היתה מעט בינה בראשם, הם היו עושים מה שעשתה מפלגת העבודה, אז היריבה הפוליטית הגדולה שלהם, השבוע לפני 50 שנה.
הרקע, כפי שנכתב כבר אין ספור פעמים בחצי השנה האחרונה, היה דומה מאד למציאות ימינו: מדינת ישראל נחלצה זה עתה ממלחמה קשה שנחתה עליה בהפתעה, תולדה של מחדל צבאי ומנהיגותי, ושל 'קונספציה' כושלת שקרסה. הממשלה המכהנת, אז בראשות גולדה מאיר, נתפסה כאחראית למחדל לא פחות מראשי הצבא, ולמרות שתוצאות הבחירות העניקו רוב לממשלה בראשות 'המערך' – איחוד של מפלגת העבודה ומפ"ם – והשותפות הקואליציוניות בראשן המפד"ל, התקשתה ממשלתה החדשה של גולדה מאיר להתמודד עם גלי המחאה הציבורית.
זו היתה הממשלה הקצרה בתולדות ישראל עד כה – בין פורים לפסח תשל"ד. גולדה מאיר הציגה את ממשלתה בט"ז באדר תשל"ד, 10 במרץ 1974. הקואליציה התבססה על הסיעות שהיו שותפות גם בממשלתה הקודמת: המערך, המפד"ל וליברלים עצמאיים, וכן סיעות שיתוף ואחווה ורשימה ערבית לבדואים וכפריים. 68 חברי כנסת היו חברים בקואליציה, מעט פחות מ-76 חברי הכנסת שהיו חברים בקואליציה הקודמת.
אבל המחאה הציבורית עקב מלחמת יום הכיפורים, שנתנה את אותותיה בבחירות רק באופן חלקי, התעצמה בעקבות מחאת היחיד של מוטי אשכנזי, ופרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט ש'זיכה' את הדרג המדיני והביא להדחת הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ואלוף פיקוד הדרום. בעקבות הלחץ הציבורי הגישה גולדה מאיר את התפטרותה בחול המועד פסח, י"ט בניסן תשל"ד, 11 באפריל 1974, חודש בלבד לאחר שהרכיבה את הממשלה. (גולדה שברה שני שיאים כראש ממשלה: היא עמדה בראש הממשלה הארוכה ביותר בתולדות המדינה, בגלל דחיית הבחירות לכנסת השמינית עקב מלחמת יום הכיפורים, וגם בראש הממשלה הקצרה ביותר בתולדות המדינה).
'המערך', מפלגת השלטון, עמדה כעת בפני צומת דרכים משמעותית – דומה מאד לצומת שהליכוד עתיד לעמוד בפניו בקרוב: האם להרכיב ממשלה חדשה, עם ראש ממשלה חדש מטעמה, בלי לקבוע מועד לבחירות מוקדמות. או אולי לבחור מועמד לראשות הממשלה, לנסות להרכיב ממשלה חדשה, אבל במקביל ליזום בחירות מוקדמות כבר באותה שנה. או לא לנסות כלל להרכיב ממשלה חדשה אלא להמשיך לשלוט באמצעות 'ממשלת מעבר' שתכהן עד לבחירות הבאות שתהיינה – מי יודע מתי. מהלך כזה היה משמר את מקומם של השרים בכורסאות העור של ה'מיניסטרים'.
אלא ששאר חברי 'המערך', עם ניסיון פוליטי עשיר, הבינו היטב שהליכה לבחירות חדשות חצי שנה אחרי הקודמות, תגרום לאובדן השלטון. המצביעים שעדיין היססו להצביע לליכוד אחרי מלחמת יום הכיפורים, היו מרגישים חופשיים יותר להצבעה כזו ככל שהתבררו מחדלי הממשלה במלחמה.
לאחר דיון סוער במרכז מפלגת העבודה התקבלה ההצעה, כי יש לעשות מאמץ לכונן ממשלה חדשה, עם ראש ממשלה חדש, בלי בחירות חדשות. "ההחלטה היתה לצנינים בעיני ההנהגה הוותיקה", כותב על כך יצחק רבין בספרו 'פנקס שירות' (עמ' 419). "חברי המרכז מן 'השורות האחוריות', נציגי סניפי המפלגה, הוכיחו, כי הם מיטיבים להבין ממנהיגיהם את המשמעות השלילית, הכרוכה בהטלת המדינה והמפלגה למערכת בחירות חדשה. 'הוותיקידה' התקשתה מאוד להיפרד מעמדות השלטון".
המרכז החליט כי למחרת, בל' בניסן תשפ"ד, 22 באפריל, יחזור ויתכנס לבחור במועמד המפלגה לראשות הממשלה. שניים התמודדו על התפקיד: יצחק רבין ושמעון פרס. רבין היה אז במקום העשרים ברשימת 'המערך' לכנסת. פרס היה במקום ה-12. כשהלכו אזרחי ישראל לקלפיות חמישה חודשים לפני כן, איש מהם לא חשב שמישהו מבין השניים יהיה המועמד לראשות הממשלה.
בהתמודדות במרכז המפלגה, השבוע לפני 50 שנה, קיבל רבין 298 קולות לעומת 254 קולות שקיבל פרס – הבדל של 44 קולות בלבד. 23 אנשים היו יכולים להטות את הכף באותה הצבעה, ולשנות את ההיסטוריה של מדינת ישראל.
ממשלת רבין הראשונה לא היתה ממשלה מוצלחת. רבין נבחר לתפקיד חסר כל ניסיון פוליטי. זו היתה הכנסת הראשונה אליה נבחר. הוא היה אמנם רמטכ"ל ושגריר, אבל הכהונה המיניסטריאלית שלו הסתכמה בחודש אחד כשר העבודה. דווקא מסיבה זו, כמי שלא נתפס כחלק מממשלת המחדל, הוא נראה ראוי יותר לתפקיד. השרים הבכירים השותפים למחדל, ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החוץ, נשלחו 'הביתה', או לכהונה כחברי כנסת בלי תפקיד של שר. מפלגת העבודה הרוויחה עוד שלוש שנות שלטון, עד שאיבדה אותו ב'מהפך' של 1977. שלוש שנים שבהם קידמה מדיניות שהאמינה בה – ואני לא נכנס כאן לדיון אם המהלכים הללו היו טובים למדינה או לא: הסכם ביניים נוסף עם מצרים, שיחות חשאיות עם המלך חוסיין שיצרו מציאות של 'שלום דה פקטו' בלי נסיגות, והרחבת ההתיישבות ביש"ע על פי מפת 'תוכנית אלון', וגם השלמה עם הקמת עפרה וקדומים מחוץ לתוכנית אלון.
יש חכם ובעל ניסיון
ובחזרה לימינו: ההנהגה הנוכחית חייבת ללכת. ההנהגה כוללת את כולם - נתניהו, גלנט, סמוטריץ', בן גביר, גנץ, אייזנקוט, לפיד - כולם שותפים להחלטות שהביאו לתבוסה הישראלית במלחמה. יש יתרון בהליכה לבחירות בהקדם: היכולת להזרים 'דם חדש' של מנהיגים. יש גם חסרון בבזבוז משאבים חומריים וחברתיים במערכת בחירות כשהמדינה עדיין ניצבת בפני אתגרים מדיניים וביטחוניים לא פשוטים.
בליכוד יכולים לבחור מישהו מקירבם שלא היה שותף למחדלים ולכישלונות, ובניגוד לבחירה של רבין לפני 50 שנה, עדיף שזה יהיה אדם בעל ניסיון מיניסטריאלי מכובד – וגם בעל אידיאולוגיה מוצקה. הבעיה של הליכוד היא שרשימתו לכנסת לא משופעת באנשים ברוכי כשרונות בלשון המעטה, רחוקים מאד מהתכונות הנדרשות לתפקיד הקשה והתובעני של ראשות הממשלה.
בתוך הרשימה הדלה הזו למנהיגות, יש דווקא אדם שמתאים לתפקיד. במקום ה-11 ברשימת הליכוד לכנסת הנוכחית הוצב יולי אדלשטיין, גם חכם וגם בעל ניסיון, בעל ניסיון עשיר כשר לקליטת העלייה בממשלת נתניהו הראשונה, שר ההסברה והתפוצות בממשלת נתניהו השניה, יושב-ראש הכנסת ושר הבריאות – ניסיון פוליטי עשיר יותר משהיה ליצחק שמיר כשנבחר לראשונה לראשות הממשלה. (אני מקווה שאדלשטיין ימצא את הדרך להתנצל פומבית על הטעות הקשה שעשה כשאמר לבת משפחה של חטוף בעזה 'עופי לי מהעיניים'). בבחירות המקדימות בליכוד בדצמבר 2014 הגיע אדלשטיין למקום השני ברשימה. אז למה הוא היום במקום ה-11? את זה תשאלו את אלוף התרגילים הפוליטיים, ראש הממשלה נתניהו.
בדיוק מאותה סיבה, באו"ם מכהן שגריר מוצלח, גלעד ארדן, הרחק מעבר לאוקיינוס. כיוון שאינו חבר כנסת הוא לא יכול לכהן כראש ממשלה אלא אם יתקיימו בחירות. אבל הוא יכול להיות שר מצויין – שר הביטחון, למשל. בדיוק כמו שלפני 41 שנה, בעקבות הדחת אריאל שרון מתפקיד שר הביטחון אחרי פרסום דו"ח ועדת כהאן בעניין טבח סברה ושתילה, הוחזר משה ארנס מתפקיד שגריר ישראל בארה"ב לכהונת שר הביטחון.
כי אם זה לא ייעשה, בסוף המציאות והמחאות יכפו בחירות חדשות, עם מפלגות חדשות, עם פנים חדשות, עם הנהגה חדשה. אולי עדיף כך.
(הטור המלא מתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון 'מצב הרוח').