לא אחת אני מהרהר מה אימי חנה לקס ז"ל לבית איצקוביץ, ילידת 1925 מהעיר מונקץ' שבצ'כוסלובקיה, שעברה את הנורא מכל בשואה, הייתה אומרת על אירועי ה – 7.10.23.
מיד לאחר חג הפסח של שנת 1944, נצטוו אימי ושמונת אחיה ואחיותיה יחד עם הוריה, הסבים והסבתות, הדודים והדודות ושאר תושבי מונקץ' לעזוב את ביתם כשבידי כל אחד רק צרור אחד.
מביתם, בשעה שכל שכניהם הגויים מביטים בהם בלא לנקוף אצבע, הובלה משפחתה של אימי, חסרי אונים וחסרי כל יכולת להתגונן מפני הקלגסים הנאצים, אל בית החרושת לבלוקים שהפך לגטו. מבית מרווח עם מיטות נעימות ואוכל חם, עברו אחד עשר הנפשות להתגורר בחדר אחד בלבד.
מטבח ואוכל לא היה, השירותים היו בחוץ, ובמשך שלושה שבועות התגוררו בגטו עד שנצטוו לעשות את דרכם לתחנת הרכבת שהייתה רחוקה מרחק של 2 ק"מ משם.
ואיש לא היה שם כדי להצילם. כדי להילחם. כדי למנוע את הגירוש הנוראי.
גברים, נשים, ילדים, זקנים וחולים הועמסו על קרונות הבקר, משל היו בעצמם בהמות, בלא שידעו אנה פניהם מועדות ובלא שידעו שלרובם אלה ימי חייהם האחרונים.
לאחר נסיעה של מספר ימים, בלא מים ואוכל, בלא שירותים, כשבקרון כבר היו שמתו, נעצרה הרכבת בשעת ליל מאוחרת באושוויץ-בירקנאו.
"שנל שנל" נשמעו צעקות בגרמנית שדחקו בנותרים בקרונות לצאת מהם. תעזבו הכל מאחוריכם ותסדרו בשורות. חמישה אנשים בכל שורה.
ובתחילת השורה עומד לו יוזף מנגלה ימ"ש עם מקל קטן ומסמן ימינה ושמאלה. גם אז, עדיין לא ידעו אלה שנשלחו שמאלה כי בעוד זמן קצר הם יהפכו לאפר.
ואיש לא היה שם כדי להציל. כדי להילחם. כדי למנוע את הובלת היהודים למותם.
אימי נשלחה "לחיים". קועקע על זרועה מספר 5948 – A ותפקידה במחנה "קנדה" היה למיין את הבגדים של הנרצחים בקרמטוריום 4 שהיה בסמוך למחנה קנדה.
יום יום, ארבע פעמים ביום, משך שמונה חודשים שמעה היא את זעקות "שמע ישראל" של הנרצחים שבקעו מתוך תאי הגזים.
ולא היה שם איש שיציל. שילחם. שימנע את הרצח הנוראי של יהודים.
ובערב הושענא רבא תש"ה ה - 7.10.1944, דוד זישא שהיה מאנשי הזונדר-קומנדו בקרמטוריום 4, פגש אותה וסיפר לה על המרד ועל התוכנית לפוצץ את הקרמטוריום. הוא ביקש ממנה לזכור את "היארצייט" של המשפחה בכ"ח באייר שאז הוא נאלץ לשרוף את הגופות של אשתו, של ילדיו, וגם את של הוריה של אימי ושל אחיה ואחותה הקטנים ו"אל תשכחו של מי אתם הילדים".
המרד הצליח, הקרמטוריום פוצץ אבל כל המורדים, ודוד זישא בתוכם, נורו אל מול עיניה של אימי.
ולא היה שם איש שיציל. שילחם. שימנע את השמדת העם היהודי.
וב- 18 לינואר 1945 התחילה צעדת המוות. שורות שורות של יהודים צעדו בקור האירופאי לכיוון גרמניה.
מי שיצא מהשורה נורה. לרבים כוחם לא עמד להם והם נפלו ומתו. וכשהגיעו למחנה "רוונסברוק" אימי ואחיותיה שהיו איתה, הפכו לסוסים שגררו לשדה את עגלת הזבל של הנאצים.
ולא ידוע כמה זמן עוד המלחמה תימשך, וכמה זמן יכול אדם לשאת ייסורים וכאב כה גדול. כאב של אובדן המשפחה, של שלילית החרות, של אובדן צלם האדם, של רעב, של צמא, של קור בלתי פוסק. כמה זמן?
ואיש לא היה שם להציל. להילחם. למנוע את הסבל הנוראי והמתמשך של היהודים.
ומשהסתיימה המלחמה לא תמו התלאות. למונקץ' אין מה לחזור כי לא נותרה משפחה והחלום הוא להגיע לארץ ישראל.
לאחר שנתיים של נדודים ברחבי אירופה, אימי ואחיותיה זכו לעלות על ספינת המעפילים "חיים ארלוזורוב" שעושה את דרכה לישראל, אך נתפסת על ידי הבריטים והניצולים מוגלים לקפריסין, לעוד שנה של מעצר וסבל.
רק חודשיים לפני קום המדינה זוכה אימי להגיע לישראל. והמדינה קמה. ועכשיו כבר יש מי שנלחם. ויש מי שמציל את תושבי המדינה הצעירה ומונע את השמדתה ורצח היושבים בה. ועל אף הקשיים ומלחמות הקיום לכל אורך השנים, זוכה אימי להקים משפחה עניפה ולראות את צמיחתה של המדינה. ואת בניה שלחה למלחמות כדי שילחמו, ויצילו, וימנעו רצח של יהודים.
ונכדיה גם הם כולם לוחמים ויודעים בידיעה ברורה שתפקידם להציל ולמנוע רצח של יהודים והשמדת המדינה, שהיא הבית היחידי לעם היהודי.
וב – 7.10.23, 79 שנים בדיוק אחרי המרד באושוויץ, אימי, שנפטרה לפני 4 שנים בדיוק, אילו הייתה נותרת בחיים, היא הייתה כואבת שוב את הכאב הגדול והנורא של מה שהיא עברה.
את העקירה מהבית. את רצח הגברים נשים וטף שלא עשו רע לאיש. את השבי, האונס ועבודת הפרך במחנות ההשמדה. את הסבל המתמשך מרעב, מקור ומצמא. את היגון העמוק של אובדן משפחתה ואת הרס ביתה והעיר בו גדלה.
אבל מיד היא הייתה מתמלאת שוב באופטימיות הנצחית שלה, של מי ששרדה את הנורא מכל ויכלה לו, והייתה אומרת: "יש מי שילחם. יש מי שיציל. יש מי שימנע את הרצח הבא של העם היהודי".
והייתה שולחת אז את ילדיה ונכדיה להילחם כדי להשמיד את החמאס ולהחזיר את החטופים. היא הייתה שולחת אותם להילחם ולהשמיד את חיזבאללה ולהחזיר את העקורים מצפון הארץ חזרה לבתיהם.
היא הייתה אומרת להם: "תהיו יהודים גאים ותעשו מה שטוב ליהודים בלי להתחשב במה יאמרו הגויים, שממילא תמיד יאמרו עלינו רע". כך במילים פשוטות של ניצולת אושוויץ הייתה אימי חנה לקס מבקשת ממנהיגי המדינה – צאו להילחם. תצילו את החטופים ותמנעו את הרצח הבא של יהודים מבלי להתחשב בגויים.
הכותב הוא יו"ר קרן קהילות