עם תום מלחמת העולם השניה מצא העולם היהודי את עצמו מול סיפורים טראגיים של אלפי גברים ונשים שלא ידעו מה עלה בגורל בני הזוג, מה שהוביל לעגינות הלכתית שמנעה מהם להינשא ולהקים בית חדש.
על ההתמודדות של עולם הרבנות עם האתגר שוחחנו עם מנכ"לית 'יד לאישה' מבית 'אור תורה סטון', פנינה עומר.
"ככל שהטרגדיה גדולה יותר והמספרים מכים בנו העולם הרבני מתגייס בצורה חזקה יותר מאשר סיפורים פרטיים. כך היה לאורך כל ההיסטוריה באסונות לאומיים. כך היה במלחמת יום כיפור, כך בצוללת דקר ובמקרים נוספים. למרות הקושי ההלכתי, העולם הרבני מתגייס ומוצא פתרונות ומלחמת העולם השנייה הביאה את הדברים לשיא מבחינת גודל הטרגדיה והקושי ההלכתי", אומר עומר.
היעד, היא אומרת, היה "לנסות ולמצוא היתרים כלליים להתרת עגונות. אי אפשר היה לעקוב אחר כל עשרות אלפי המקרים, אחרי כל סיפור באופן אישי. הבעיה הייתה שלא היו עדויות לרגעים האחרים שלפני המוות, לא היו גופות ולכן הרבנים נאלצו להסתמך על בדלי עדויות, על הסתברויות סטטיסטיות להישארותם של אנשים בחיים".
עומר מספרת כי "כבר במהלך מלחמת העולם השנייה, כשעוד לא היה ברור טיבו של האירוע, אספו רבנים עדויות לקראת היום שאחרי לנוכח טרגדיית מלחמת העולם הראשונה של גברים שגויסו לקרבות ולא חזרו. מה שעמד בבסיס המחשבה הוא שמדובר באירוע דומה ובכך ניסו להקדים רפואה למכה, אבל אף אחד לא יכול היה לדמיין את מה שהתברר כשואה האיומה".
"החל מרגע השחרור, כשגברים ונשים החלו לחזור לבתיהם התבררו ממדי האסון על חריגותו ועשרות אלפי גברים ונשים נותרו לבדם בלי לדעת מה עלה בגורל יקיריהם. רק שמונה חודשים אחרי תום המלחמה ראינו תנועה של אנשים שמבקשים להקים בתים מחדש ולבנות את העם היהודי מחדש. במקביל ראינו גם את אלה שנותרו בצד, אותם שרצו להמשיך הלאה אבל לא יכולים היו כי בני הזוג שלהם לא חזרו. נזקקו לפתרון ובכל מחנה עקורים הוקמו בתי דין להתרת עגונות שעבדו ברשת בינלאומית מרשימה וקשה מאוד, עם שו"תים שנשלחו ברחבי אירופה ובקשת עצות. רבנים מקצה העולם ביקשו מרבנים מהקצה השני לסייע להם".
עוד מספרת עומר: "מתחילת המלחמה אנחנו מכירים מרכז להתרת עגונות ברובע היהודי לירושלים, כשהרב שלמה כהנא, הרב הראשי של ורשא, עולה לארץ ישראל ומקים כאן מרכז. כאשר הוא עזב את ורשה הוא השאיר הוראה לרבנים לאסוף עדויות לקראת היום שאחרי ובירושלים הוא מקים בית מדרש של תלמידי חכמים שיתירו עגונות יחד איתו, ובמהלך המלחמה ואחריה הותרו אלפי נשים".
והיו גם תקלות וכישלונות. "היו גם כשלונות התבררו שנים אחרי המלחמה. משום כך כאשר גברים קיבלו היתר לשאת אישה שנייה הם נשבעו בפני בית הדין שהתיר אותם שאם תחזור האישה הראשונה מן המתים, הם יצטרכו לבחור ולגרש את אחת הנשים ולתת לה שליש מהרכוש, כלומר שהרבנים נתנו את ההיתר אבל חששו מ אפשרות שתיפול טעות והכשירו את הקרקע לכך. במצב שבו אישה הותרה להינשא ואם היא תגלה שבעלה חוזר מהמתים אחרי שנולדו לה ילדים שיתבררו כממזרים, הדבר גרם לנשים ניצולות שואה להסתיר במקרים רבים את העובדה שהן היו נשואות לפני המלחמה כדי שלא יוטל ספק בכשרות הילדים שלהן".
"אבל היו גם מקרים שבעלים חזרו, ואותן ניתן היה להתיר בגט מיוחד, גט מהרש"ם, שתלוי בשיתוף הפעולה של הבעל. זה גט מיוחד שהבעל הראשון נותן לאשתו הראשונה באמצעות שליח ומבטל אותו ובכך הוא מפקיע את הקידושין הראשונים רטרואקטיבית. מדובר בטלטלה אנושית בלתי רגילה ואיומה".
והיו מקרים שבהם לא נמצא פתרון פרטני ואז "נשענו על עדות שמתרגמת את הסיטואציה שאירעה בשואה למשהו שניתן להבין מאוחר יותר", אומרת עומר ומדגימה את הסיטואציה במקרה של הרב מייזליש "שהגיע לחבריו הרבנים שלא הבינו איך יתכן שאין עדות, והוא אומר שהוא היה באושוויץ ויודע שמי שהלך שמאלה לא שב ולא ניתן להיחלץ מהמקום הזה, הרבנים האחרים נשענו על ניסיון החיים שלו בגיהנום הזה של השואה ועל סמך דבריו התירו והכריזו על כל מי שהלך שמאלה כמת וכך נהגו בהרבה מקומות אחרים שבהם הייתה אקציה. היעד היה להרחיב את ההיתרים ככל הניתן כדי להתיר כמה שיותר עגונות".
עוד מוסיפה עומר ומציינת את מה שהיא מגדירה כאחד הסיפורים המופלאים מתחילת המלחמה: "כשגייסו גברים בהונגריה יש עדות על רבנים שרצו אחרי הגברים והחתימו אותם על כתבי הרשאה למתן גט, כי למדו לקח ממלחמת העולם הראשונה על גברים שגויסו ולא שבו מהמלחמה. משמעות כתבי ההרשאה היא שהם מבקשים מהרבנים להתיר את נשותיהם אם לא יחזרו מהמלחמה ולא יותירו אותן עגונות".
"אנחנו מכירים סיפור דומה גם מארץ ישראל כאשר הרב הרצוג החתים חיילים שיצאו עם הצבא הבריטי וההיתרים שימשו לשחרור נשותיהם מעגינותם כאשר הם לא חזרו. הסוגיה הזו קיימת גם היום. גברים שיוצאים למלחמה חותמים על כתבי הרשאה מסוג זה ותכליתם שאם יארע אסון ניתן יהיה לשחרר את נשותיהם באותם כתבי הרשאה שנכללים גם בפקודות המטכ"ל של הצבא, מה שפחות ידוע. לאורך ההיסטוריה היהודית אנחנו לומדים מהטרגדיות והפתרונות ההלכתיים".