'דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, אֱלֹקיכֶם'. בשנה מיוחדת זו קוראים אנו 'קדושים תהיו', בין היום לזיכרון קדושי השואה שמסרו נפשם על קידוש השם, קדושים שגם כאשר חרב הייתה מונחת על צווארם, אמרו בעוצמה, 'שמך לא שכחנו', ונשמתם עלתה בסערה השמיימה בזועקם 'שמע ישראל', לבין יום הזיכרון לקדושים אשר מסרו נפשם על קידוש-השם, בהגנתם על העם והארץ בכל מלחמות ישראל, או קדושים שנרצחו ונטבחו רק בשל היותם יהודים. דמים בדמים נגעו, הי"ד.
אך האם הדרישה של 'קדושים תהיו' מופנית רק למסירות-נפש על קדוש-השם? ודאי שלא. הרב בצלאל ז'ולטי זצ"ל, רבה של ירושלים ורב בית-הכנסת 'חורב' בו נהגתי להתפלל, היה מדבר פעמים רבות בדרשותיו בשבחם ובמעלתם של אלה הזוכים למות על קידוש-השם, והיה מציין את דברי חז"ל שאכן "אין בריה יכולה לעמוד במחיצתן" אך בהספידו את חברנו יורם איזק, הי"ד, שנפל ביום השני למלחמת יום-כיפור, הוסיף ואמר כי משמת אחד מבני החבורה תדאג כל החבורה כולה, ועליה לזכור היטב שעיקר הדרישה 'קדושים תהיו' מופנית לחיים, המצווים 'לחיות על קידוש-השם'. כי החיים מחייבים התבוננות וזהירות בכל רגע ורגע, ולא רק ברגע עילאי אחד של מסירות הנפש.
במחיצת אותם קדושים אין בריה יכולה לעמוד, הן קדושים שנצחו במלחמה את האויב הנאצי שניסה להסיר מהם כל צלם אנוש, והן קדושים שמסרו נפשם בהגינם על העם ועל הארץ, או שנהרגו רק בשל היותם יהודים. על הרגע שאחר מסירות-הנפש והלאה, אומר דוד-המלך, 'לא המתים יהללו י-ה', אלא החיים המקדשים שם שמים בכל רגע ורגע בחייהם.
לא בכדי מתחיל הפסוק באופן מיוחד 'דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', כמו בפרשת החודש בה ניתנה הזכות לישראל כאומה לקדש את הזמנים. כאן נצטוו כאומה לחיות חיי קדושה, ציווי שמיד אחריו הוראות שימוש, הוראות מעשיות. לכן נאמר בתורת כהנים שנאמרה פרשה זו ב'הקהל', כי משנפרוט את ההוראות המעשיות, ניווכח שאין כאן דרישה לתוכנית על-אנושית. להיפך, גזירה שאין הציבור או האומה יכולים לעמוד בה בטלה ואינה בגדר קדושה רצויה. וכפי שאומר הרמב"ן הוו פרושים מן המותרות, מעין 'וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה''.
אמנם קצת קשה, שהרי הנימוק למה להיות במדרגת קדושים, מופיע בגוף הפסוק – 'כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', וכי כיצד אפשר להשוות את קדושת המקום לקדושה נעלה של בן-אנוש?! ואכן, הרמב"ן היה ער לכך באומרו: [לא שנהיה קדושים כה', אלא] שאנחנו נזכה לדבקה בו באשר הננו קדושים.
עד כמה ראוי האדם להיות קדושים, ובלשון רש"י, פרושים? נפלאים הם דבריו של רבי יהונתן אייבישיץ, הביאם אמו"ר ב'ברכת אשר', שלהחמיר יותר מתוך התורה הוא אפשרות רחוקה, כי כבר כתב יוסיפון בן גוריון [יוספוס פלביוס] בספרו לרומיים, שהיו שני אנשים שהיו שוכנים ביער, מתבודדים, וממש לא אכלו אלא פרי עצי-יער, והיו נזירים מכל ענייני העולם, אבל הפרושים לא הייתה דעתם בהם כלל. כי עובד ה' השלם, צריך להיות דבריו ועסקיו נוח לה' ולבריות, ולא להפריע נימוס יישוב העולם וחברת בני-אדם והנהגת המדינה.
כי אילו יהיו כולם נזירים כאלה, לא נתקיים נימוס וסדר הטבע, ויכלה [לשון כלות] העולם ויאבד קשר האומה... ולכן כל פרישות שיעשה האדם, תהיה מסוג שיש אפשרות שתקיים אותה האומה, כולה. פרישות שהינה אפשרית רק ליחיד ולא לאומה כולה, אינה בגדר השלימות [והדבקות בה']. ודברים כאלה הרחיקו חכמי ישראל. לכן נאמרה פרשה זו ב'הקהל', כי כל קדושה במותר לך, נכון שתהיה רק מה ששייך ב'הקהל', לכל האומה כולה.
ואכן ההוראות המעשיות עוסקות ברובן במצוות שבין אדם לחברו, כי הן המעסיקות את מרבית בני האדם ביום יום, ובהם מתחילה הקדושה המתבקשת ברצון ה'. מצוות המסתעפות מ'ואהבת לרעך כמוך' [ויקרא יט, יח], אשר לא בכדי עליהם אמר רבי עקיבא, 'זה כלל גדול בתורה' [ספרא קדושים פרשה ב פרק ד, ירושלמי נדרים ט, ד].
יש בהם בין השאר, איסור לשון-הרע ורכילות, לא תיקום ולא תיטור, מצווה להלוות כסף לעני, מצוות צדקה, ביקור-חולים, מפני שיבה תקום, וכל המצוות העוסקות בסדרי המשפט. הכלל הגדול כולל את המצוות שבין אדם לחברו, וככאלה מדגישה המשנה ביומא שאף יום הכיפורים אינו מכפר, עד שיְרַצֶּה את חברו [יומא, ח, ט] .
אך יש בו בכלל הגדול הרבה יותר. זאת ניתן להבין מתוך התבוננות בחייו ובמותו של רבי עקיבא בהם מצאנו את השילוב הנפלא של הקדושים כולם, מקדשי שם השם בחייהם ומקדשי שם השם במותם.
בחייו יצאה הגזירה שלא יעסקו ישראל בתורה, ושהעובר עליה, אחת דתו למיתה משונה: אך רבי-עקיבא היה ממשיך להקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה מתוך מסירות נפש וקידוש שם שמים, כשהוא מלמד בכך את תלמידיו ואת העולם כולו, שחיוּת, ויטליות, המים לדגים כן חיוּת התורה לעם-ישראל.
בשל כך רבי-עקיבא הוצא להורג, והוא נמנה עם עשרה הרוגי-מלכות שאנו מזכירים בתפילת-מוסף של יום-הכיפורים - דורש כתרי האותיות, שסרקו את בשרו במסרקות פיפיות. אומרת הגמרא - בשעה שהוציאו אותו להריגה, זמן קריאת-שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות-שמים.
אמרו לו תלמידיו: רבנו, עד כאן?! אמר להם: כל ימיי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך', אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי, מתי יבא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי, לא אקיימנו?! היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת-קול ואמרה: אשריך רבי-עקיבא שיצאה נשמתך באחד!
לימדנו רבי עקיבא חיים של קדושה ולימדנו מיתה בקדושה. אך עוד לימדנו, חיים של גבורה, זקיפות קומה לאומית, ועמידה איתנה כנגד חילול-השם שגרמו אויבי ישראל, במרד בר-כוכבא.
לא בכדי דווקא אצלו, בביתו, התכנסו תלמידי-החכמים, המופלגים שבדור, בליל-הסדר, כי גם כשראה את חבריו תלמידי-החכמים בוכים 'על הר ציון ששמם', על שועל היוצא מבית קדשי-הקדשים, היה הוא מצחק, מתוך ראיה והבנה בעין טובה, שכל מה שעושה הבורא ית', לטובה הוא עושה, וכי כאמור במסכת מכות [כד.], ראה הוא שכשם שחווינו את הרעה כך נזכה לבוא הטובה. כשם שנבואת הפורענות התקיימה, כן תתקיים גם נבואת הגאולה של הנביא זכריה 'עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלים וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים' [ח, ד], נבואה שלראות בהתגשמותה זוכים אנו בימינו.
אך עוד לפני שלמדנו מרבי-עקיבא, גבורה וזקיפות-קומה, למדנו ממנו סבלנות והתמדה. למדנו שעם רצון עז וסבלנות ברזל, ניתן להתחיל ללמוד תורה, גם בגיל 40, אחרי עשרות שנות-בערות ועניות מרודה. אף פעם לא מאוחר להתחיל ללומדה, לגדול בה, עד כדי כך שיאמר רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא [סנהדרין פו.].
ועוד לימדנו רבי-עקיבא כבר לפני כאלפיים שנה, את שלימדנו שוב רבי נחמן מברסלב לפני מאתיים שנה, ש'אֵין שׁוּם יִאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל' [ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, עח]. כשדומה היה שהעולם חזר מבחינות רבות לתוהו ובוהו ויש לאזור כוח ולהתחיל הכל מבראשית, לימדנו ר"ע שחלילה אין להתייאש גם אם הדבר מצריך סבלנות אין קץ. גם כשכל מפעל חייו התורני האדיר שהקים, קרס, על עשרים וארבעה אלף תלמידיו שמתו, אין הוא נופל ברוחו, אלא מתחיל שוב הכל מבראשית. יודע הוא שרק אם חלילה אין תורה בישראל, רק אז, מחזיר הקב"ה את עולמו לתוהו ובוהו, לבראשית.
'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה, ובתורת רבי עקיבא זהו הכלל שממנו נובעים כל הפרטים שציינו, בהבנה מהו רצון ה' בציווי 'קדושים תהיו' הלכה למעשה. מתורתו שאב עם-ישראל במהלך אלפי שנות גלות עד דורנו אנו, הן את מסירות-הנפש לתורה, והן את כוחות-הנפש, לשוב לארץ-ישראל ולהתחיל כאן הכל מבראשית, אחרי ולמרות ששת מיליוני הקדושים הי"ד, שנרצחו בשריפה הגדולה שכמעט כלתה את יהדות אירופה, ולמרות המחיר הכואב בהקרבת קדושי מלחמות ישראל הרבים.
מהפנמת הכלל הגדול והרחב של 'ואהבת' הלכה למעשה, ומתורתו, כוחו, עוצמתו, זקיפות קומתו הלאומית וסבלנותו, ודאי ידע עם-ישראל לא להתייאש חלילה, אלא להתחזק, להתנחם, לצאת מחלישות הדעת, להשיב מלחמה שערה ולהתגבר גם על פרעות שמחת-תורה תשפ"ד.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל