כלת פרס ישראל מרים פרץ, ששכלה שניים מבניה במילוי תפקידם, התארחה באולפן ערוץ 7 לראיון מיוחד לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה שהופך בשנה הנוכחית כואב עוד יותר מהרגיל.
היא שיחזרה במהלך הראיון את החוויות שלה מיום מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר ואת החשש הכבד מיציאת בנה לקרבות. "בשמחת תורה הייתי כאן בירושלים אצל בני אליסף שגר מול תחנת מכבי האש. כששמעתי צפירות, חשבתי בהתחלה שמדובר במשהו מהתחנה, ואז אני רואה שבני אליסף חוזר מבית הכנסת. הוא יצא לבוש לבן וטלית וחזר במהירות. אני רואה אותו מניח יד על הטלפון וצועקת לעברו - 'חג'. הוא אומר לי 'אמא יש בעיה בדרום ואני חייב ללכת'. ואני לא מבינה מה זה אומר 'אני צריך ללכת'? לאן? והוא תוך שתי דקות היה כבר עם מדים - שורך את נעליו".
"אני מחזיקה את התיק שלו ואומרת לו 'אתה לו יוצא. אני כבר שילמתי את המחיר. אני לא יכולה לחוות עוד פעם נקישה בדלת. אני לא מסוגלת. אל תעשה ממני גיבורה'", מספרת פרץ. "ואז הוא ענה לי: 'אמא, לא את לא תוכלי להישאר פה ולא הילדים והאחים שלי - אם לא אצא'. כששמעתי את המשפט הזה, הבנתי שזה משהו לא רגיל, ושיניתי פאזה. לא רציתי לתת לו ללכת בתחושה שאין רוח, שאני מורידה לו, שהוא רק יחשוב עליי. אלירז תמיד אמר לי 'אני רוצה שתסלחי לי, כי כשאהיה בקרב אני לא אחשוב עליך'. כעסתי עליו והוא הסביר 'אנחנו במשימה של עם ישראל'. אמרתי לעצמי שבני אליסף צריך לצאת עם ברכת אימו. עליתי איתו כדי להגיע לכביש והתפללתי בלב לקב"ה שישמור עליו ועל כולם. לא ראיתי אותו אחר כך כמעט חצי שנה. לא ידעתי שאחיו, אביחי, שהיה בתל אביב כבר יצא גם הוא. זה החזיר אותי לכאב ולפחד מהנקישה בדלת".
שעות ספורות אחר כך גילתה פרץ שאיבדה חברים במתקפה הזו ושעם ישראל איבד רבים. "במוצאי שבת, קיבלתי הודעה שחברי היקר אופיר ליבשטיין ראש מועצת כפר עזה, נפל. ביום שלישי או רביעי יצאתי על דעת עצמי למשפחות. איש לא פנה או התקשר. ישבתי ושמעתי ברדיו את שם הנופל והיכן הוא גר. יש לי רשימות עם שמות הנופלים ומקומות המגורים. לא ידעתי כתובות מדוייקות ומתי מסתיימת השבעה. התקשרתי לחברים וכל יום היה מישהו שעמד ליד הבית והסיע אותי. הגעתי למקומות שמעולם לא הייתי בהם - וכך עברתי כמעט 60 משפחות נופלים. בשלב הזה פנה אלי שר הביטחון וביקש ממני ללכת להורים שילדיהם נפלו במסיבה כי אינני יכול להגיע לכולם. הוא סידר לי רכב ונהג מטעם הצבא ומאותו היום נסענו כל יום משמונה בבוקר ועד אחת עשרה בלילה".
היא ציינה כי היחס האישי למשפחות הוא משמעותי מאוד - במיוחד כשהמתים רבים כל כך. "ברוך השם שאפשר לתת יחס לכל משפחה - וכל משפחה צריכה משהו אחר. לרוב אצל משפחות שהן דתיות, מצאתי את עצמי יושבת מול המשפחה ומקבלת מיקרופון כשהן מבקשות שאדבר לכולם - ולא רק אליהם. המשפחה רצתה לחזק את כולם ולא רק את עצמם מתוך הבנה שכולנו זקוקים לחיזוק - גם מי שבאו לנחם".
"ראיתי עם שלם, לא שמאל, לא ימין, אלא עם שלם שמגיע למשפחות, אנשים מגיעים מקצוות הארץ לנחם. ושמתי לב שזה שונה משאר המלחמות שהייתי בהם. בכל המלחמות השונות היה לנו סיפור אחד של גבורה. כאן, כל בית הוא סיפור גבורה, כל משפחה יש לה סיפור גבורה. שמעתי מהם אהבה מדהימה לארץ. מה הילדים האלה כתבו בעזה? 'עשיתי את זה כי אני מאמין בארץ הזאת ומאמין בעם הזה וכי אני מאמין במשימה'. זה מדהים", היא מציינת.
פרץ נזכרת באחד המפגשים עם המשפחות השכולות. ""הגעתי למשפחה והם הוציאו לי תמונה שלי עם הבן שלהם בקורס קצינים. נתתי שם שיעור והוא ביקש להצטלם. הגעתי למשפחה של נצר שמחי ממסד. אני גם זוכרת המשפחות וכל משפחה עם הסיפור המיוחד שלה. נצר שמחי, בחור מדהים, פגש אותי בצומת אורים כשהגעתי לחזק חיילים. הוא אמר לי 'אמא שלי מאוד אוהבת אותך. אני רוצה לעשות איתך סלפי ונשלח לה'. האם אמרה לי: 'הוא רצה לשמח אותי ושלח לי תמונה שלך ותראי מתי את באה אלי...ברגע של שבר לא נורמלי'".
"כולם שואלים אותי שאלה אחת - 'איך ממשיכים'. וכולם מבקשים רק בקשה אחת - דורשים מאיתנו שנהיה ראויים להם. זה צו שהוא לא פשוט ומחייב את כולנו. זה ציווי שבמסגרתו המשפחות מבקשות שהקרבן שלהן לא יהיה לשווא. הרי מה קרה בשביעי לאוקטובר? האויב ניצל את החולשה שלנו והפתיע אותנו. נקרענו, היינו ברחובות. אנחנו הפתענו אותו בדבר אחד - ברוח שלנו. ביום אחד התלכדנו והתאחדנו".
"החיילים שאני מדברת איתם ויושבים בטנק בעזה הם מכל המגזרים. הם מתעסקים ברפורמה? הם רוצים לחיות ועושים אחד בשביל השני הכל. הם רוצים לנצח ולהשיב את כבודה של האומה. עלינו לשדר רוח של אמונה, של היכולת שלנו לקום ולהיבנות ממשברים. אנחנו עם שיודע לקחת מבניין שנהרס את אותן הלבנים ולבנות בניין חדש. אנחנו עם שנופל וקם. אני הכי גאה לקרוא את הדברים של הנופלים ולהרגיש שהם מצווים אותי לומר בגאווה 'אני אוהב את הארץ הזאת'. הם עשו את זה", היא מוסיפה.
פרץ נשאלה על התפר, הקשה כל כך, בין יום הזיכרון ליום העצמאות ועל התחושה של חלק ממשפחות החטופים ונופלים שהשנה יתקשו לציין את עצמאות ישראל. "השאלה הזאת לא מתחילה השנה. השנה היא מקבלת עוד עוצמות - אבל היא קיימת לאורך שנים. על החיבור הזה בין יום הזיכרון ליום העצמאות - היו ויכוחים. אני חוויתי את החיבור הזה בשיא העוצמה בשנה שהייתי צריכה להדליק בה משואה. ביום הזיכרון אנחנו גמורים. אני בהר הרצל עד אחת ואז אני באה הביתה. כמעט 500 איש נכנסים, חברים, זוכרים, מדברים, ובשעה ארבע וחצי אמרו לי הילדים, 'אמא תתלבשי'. מה זה הסוויץ' הזה? אני יכולה לעבור מכאב, מבכי, מצער, מלב שבור? ואני זוכרת שהתלבשתי ובכיתי. היה דיסוננס. אני מגיעה להר הרצל ולפני טקס ההדלקה יש חזרה קטנה ואמרו לי בה 'תעלי' ורגלי כשלו. אני מרגישה שאני לא יכולה. ואז אני עולה לבמה כשקראו את השם שלי, מביטה לשמיים ואומרת 'הקב"ה זה רק אתה הנותן ליעף כוח. אני עייפה מכאב. תן לי בבקשה טיפת כוח לעמוד בזה'. אני עולה לבמה ואני מחליטה רק להסתכל על דבר אחד. בין כל הקהל, ארבעת ילדיו הקטנים של אלירז והילדים שלי, מנופפים בדגל ישראל".
"כשכל האנשים רואים את הדגלים, אני רואה את הקברים. בשנייה הזו אמרתי בעוצמה ובאמונה שזה לא פשוט וצריך לכבד משפחות שלא יכולות. אבל הטקסים צריכים להיות. טקס יום הזיכרון או יום העצמאות הוא לא פרטי שלי, הוא משהו לאומי. נכון שאישית זה קשה עד בלתי אפשרי. עד היום בסיום יום הזיכרון כשכולם הולכים אני מגיפה את התריסים, נועלת את הדלת, ואפילו לא רואה את הטקס בהר הרצל. ביום העצמאות ב-7 בבוקר אני עולה להר הרצל. מורידה את כל הפרחים שזרקו להם, יושבת מול אוריאל ואלירז ואומרת להם 'תנו לי בבקשה רשות לצאת ולחגוג'. ואני שומעת קול שאומר 'בשביל מה אנחנו פה? כדי שתצאי'. ואני יוצאת ומטיילת ועושה מנגל ורואה את חידון התנ"ך. בדמייך חיי. יש משמעות לחיבור הזה", מדגישה פרץ.
לדבריה, "השנה יום הזיכרון יהיה קשה יותר. הוא יהיה קשה מסיבה פשוטה, כי אם פעם היינו עושים טקסים לזכר הנופלים, אנחנו מכירים היום כל אחד. לכל אחד יש משפחה שהיא לנגד עיניו. זה כבר לא רחוק - זה קרוב אלינו. זו גם פעם ראשונה לדעתי שביום הזיכרון תעלה עוד מחשבה - 'מה יהיה מחר?'. יהיה לנו חשבון נפש חברתי - לאן פנינו. אם פעם ביום הזיכרון היו בעיקר טקסים ושירים, השנה אין לך את האופציה הזו, כי אתה מבין שאם לא יהיה כאן שינוי ולא נתעשת ונתאחד ונלמד לגור אחד עם השני תהיה בעיה. יהיו פה שמאל וימין, דתיים ושאינם דתיים, ונצטרך ללמוד לחיות ביחד. המשברים נועדו להביא תובנה חדשה והיא שהיחד הישראלי והארץ הזאת הם הדברים הכי חשובים".
את המסר הייחודי שלה היא מעבירה בימי המלחמה לא רק לישראלים אלא גם ליהודי העולם. "אם פעם יצאתי לתפוצות דרך קרן היסוד, דרך ההסתדרות הציונית, דרך הסוכנות היהודית, לפני שנתיים הכרתי את אופיר ליבשטיין ז"ל. איש שמאל שגר בכפר עזה וביקש לרתום אותי למפעלים של התנועה הקיבוצית שאחד מהם נקרא חמסה. חמסה, מלשון חמש, להביא חיילים בודדים לארץ לחמש שנים. בשנה הראשונה לומדים עברית ומכירים את הארץ, שלוש שנים משרתים בצבא, ובשנה החמישית אפשר ללמוד ולחיות כאן. ומה מיוחד? לכל חייל יש משפחה ומלווה - כולל מהקיבוצים הדתיים".
"בנוסף, יש פרוייקט שרק אופיר חלם עליו, וקוראים לו 'נטעים'. הוא מגיע לקהילות יהודיות בעולם ודווקא לאלו שאינן גדולות כדי לחזק אצלן את הזהות היהודית. בגיל 70 אני מוצאת את עצמי כל חודש וחצי במדינה אחרת בפגישות עם בתי הספר היהודיים ועם הקהילות. חזרתי עכשיו ממיאמי שם נפגשתי עם הקונסול במטרה לייצר חיבורים וראיתי איך הם נרתמים. הייתי במקום במיאמי שמביאים בו ציוד לחיילי צה"ל. פגשתי קהילות שאוהבות את המדינה, מתפללות, נותנות, אבל גם חרדות. אסור לנו לשכוח אותן והתחושה היא שאנחנו מחוייבים להם כיום יותר. אנחנו צריכים לפעול יותר בקהילות היהודיות, לחזק את החוסן שלהם, את הביטחון שלהם, את האמונה שלהם. אנחנו חייבים להיות עוד יותר בקשר עם הקהילות הללו ולתת להן", אומרת פרץ.
באחרונה התגייס הנכד שלה, בנו של אלירז ז"ל לצה"ל. "אור-חדש אוריאל היה בן שש כשאביו נפל. הוא התגייס לגולני. אני הכי מאושרת. אמרתי לו 'אור-חדש, יש הרבה דברים שאפשר לעשות בצה"ל. אבל כשאתה גדל על קרקע של גולני, הילד לא ילך לשם? אני מאחלת לו ולכל המתגייסים שהצו שיקבלו יהיה צו לשלום והפקודה תהיה פקודת חיים ושישובו אלינו. כי הכאב של השנה הזו, של אלמנות צעירות, של תינוקות שלא יכירו את ההורים שלהם, של ילדים שיגדלו יתומים, של סבים וסבתות ששרדו את אושוויץ והנכדים שלהם ייהרגו, הסבירו לנו שאנחנו חייבים להיות טובים וראויים לילדים האלה. חייבים לעשות הכל כדי שהם יגדלו בעולם טוב יותר ובמדינה שראויה לנפילה של האחים, האחיות וההורים שלהם".