הידיעה מהבוקר שארה"ב עצרה בשבוע שעבר משלוח של 1,800 פצצות של כ-900 ק"ג ו-1,700 פצצות במשקל של כ-225 ק"ג לישראל בשל דאגות הומניטריות לגבי המתקפה של ישראל ברפיח, השתלבה עם ידיעה שפירסם השבוע ה'וול סטריט ג'ורנל' כי מימשל ביידן מעכב משלוח לישראל של 6,500 ערכות JDAM (ברד כבד) שהופכות פצצות רגילות לפצצות 'חכמות', כלומר מדוייקות, בשווי של 260 מיליון דולר. מדובר באספקת נשק לישראל שהחלה בחודש מרץ.
הבגידה של ביידן – אין לי מילה אחרת – אינה רק בצד הביטחוני אלא גם המדיני. מימשל ביידן התחמק מכל הפניות של ישראל, לוודא הטלת וטו על ההחלטה שאמורה לעלות ביום שישי הקרוב באו"ם, לפיה האו"ם יכיר במדינה פלשתינית ויעניק לה את כל הזכויות. בירושלים, שם הודאגו מאד מההחלטה, בנו על 'וטו' אמריקני על ההחלטה, אולם כל הפניות לבית הלבן בניסיון לברר האם ארה"ב תטיל וטו גם על ההחלטה הזו, נענו בהתחמקות.
בירושלים רואים בהתחמקות האמריקנית חלק מהלחץ המדיני שמימשל ביידן מפעיל על ישראל, להביא לסיום מיידי של הלחימה ברצועה, עוד לפני שיחרור כל הישראלים החטופים בידי החמאס.
ההתנהלות של ביידן כלפי ישראל, העלתה את זכרו לא לברכה של נשיא צרפת שארל דה-גול, נשיא המעצמה שהיה ידיד ישראל מופגן, ובסוף היפנה לה עורף. מה שקורה בחודשים האחרונים ביחסי ישראל ארה"ב דומה מאד ליחסי ישראל-צרפת של שנות ה-60. ג'ו ביידן הוא שארל דה גול של ימינו. ארה"ב 2024 הולכת, ככל הנראה, בכיוון של צרפת 1967. זכרונות קשים במיוחד בחודש אייר – החודש בו נלחמה ישראל על חייה במלחמת ששת הימים, וזכתה בניצחון מופלא שלא היה כמוהו בתולדות העמים.
6 שנים לפני מלחמת ששת הימים, ב-7 ביוני 1961, אירח דה-גול בארמון האליזה בפאריס את ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון. זו היתה הפגישה השלישית בין שני המנהיגים, הצרפתי והישראלי. בסיום הפגישה אמר דה גול לבן גוריון את המשפט שעוד שנים רבות חימם כל לב ישראלי: "הריני מרים כוס לישראל, ידידתנו ובעלת בריתנו".
צרפת, ולא ארה"ב, אכן היתה אז ידידתה ובת בריתה הגדולה של ישראל. ארה"ב של הנשיאים אייזנהאור וקנדי סירבה למכור לישראל מטוסי קרב. מטוסי הקרב העיקריים של ישראל היו מתוצרת צרפת – ווטור, אורגן, מיסטר, סופר מיסטר, ובהמשך גם המיראז' 3, גיבור מלחמת ששת הימים. צרפת היתה שקועה באלג'יר במלחמה במחתרת האלגי'ראית, שנתמכה בידי נשיא מצרים נאצר – אוייבה המובהק של מדינת ישראל.
שום דבר לא נשאר מהידידות והברית הזו 6 שנים אח"כ, בחודש יוני 1967, אייר תשכ"ז, מלחמת ששת הימים. עוד לפני המלחמה הזהיר דה-גול את שר החוץ אבא אבן שישראל לא תעז לפתוח במלחמה, למרות סגירת מיצרי טיראן ולמרות שכל הצבא המצרי כבר נערך לאורך גבול הנגב. כאשר מדינת ישראל לא הקשיבה לעצתו הלבבית ונטלה יוזמה לפרוץ את המצור עליה, החליט דה-גול על מדיניות ה'אמברגו' המפורסמת – איסור מוחלט של מכירת נשק לישראל מכל סוג שהוא. אלגי'ריה כבר קיבלה מצרפת את עצמאותה, וכך אבד האינטרס המשותף להיאבק באוייב משותף – מצרים.
חמישה חודשים אחרי המלחמה, בכ"ו בחשוון תשכ"ח, 28 בנובמבר 1967, קיים דה גול מסיבת עיתונאים, בה הגדיר את העם היהודי באמירה האנטישמית כ"עם של עילית, שתלטן ובעל ביטחון עצמי".
ישראל שאחרי מלחמת ששת הימים מצאה תחליף הולם לברית עם צרפת בדמותה של ארצות-הברית, שהפכה לספקית העיקרית של מטוסי קרב מאז ועד היום. את מטוסי המיסטר והמיראז' הצרפתיים, החליפו הסקייהוקים והפנטומים האמריקנים שהגיעו בסוף שנות ה-60, ועד ל'חמקן', מטוס הקרב המוביל של ישראל כיום. מטוסי 16F- מתוצרת ארה"ב היו אלו שהשמידו בחודש סיוון תשמ"א, יוני 1961 – בדיוק 20 שנה אחרי הכרזתו של דה-גול "ישראל היא ידידתנו ובעלת בריתנו" - את הכור האטומי העיראקי, שצרפת העניקה לעיראק.
במקום מטוסי ה'מיראז' 5' הצרפתים שנמכרו לישראל ובסוף נמסרו ללוב ומשם למצרים, להשתתפות במלחמת יום הכיפורים, ישראל מצאה את היכולת לבנות מטוס קרב משלה – 'כפיר'.
הלקח לימינו: במציאות הנוכחית, שבה התברר שהתלות הביטחונית והמדינית שלנו בארה"ב הפכה מנכס לנטל, כשארה"ב הפכה להיות בפועל המגינה של החמאס על חשבון ישראל, מדינת ישראל חייבת לחזור לעצמאות שלה – לפחות בכל הקשור בייצור חימושים. ישראל חייבת לייצר בארץ את כל מה שניתן, גם אם הדבר יגרום למצב בו לא ננצל את כל המענק האמריקני שעומד לרשותנו, שמחייב את ישראל לרכוש נשק אמריקני. נכון שישראל לא מסוגלת לייצר מטוסי 'חמקן' אף 35 וגם לא מטוסי תדלוק ומסוקים כבדים, אבל התעשייה הביטחונית שלנו יכולה לייצר כאן את כל התחמושת הנדרשת לצה"ל וזה כולל את פצצות האויר ופגזים מכל הסוגים וגם את כל הטילים המשוכללים ביותר.
בשנים האחרונות נסגרו לא מעט קווי ייצור של חימושים, בתעשיה הצבאית. את קווי הייצור הללו חייבים לפתוח מחדש. ישראל חייבת לייצר בעצמה, כפי שהיה בעבר, את טנקי המרכבה, רכבי ה'איתן' והתומ"תים (תותחים מתנייעים).
ובעיקר: להחזיק כאן מלאי גדול של תחמושת וחלפים, מלאי שיקטין בעת צרה את התלות שלנו בארה"ב.
ככל סתמך על אמל"ח ותחמושת מפיתוח וייצור מקומי שיקטינו את התלות שלנו במדינות אחרות. לפני 56 שנים הצלחנו לעשות את זה. אין סיבה שזה לא ייעשה גם עכשיו.