רוחות מלחמה. לקראת יום הכיפורים תשפ"ד סגרתי מעגל של חמישים שנה בארץ. תכננו מסיבת הודיה משפחתית בשבת בראשית, וההמשך ידוע. כמה עגולה ומורכבת היא מציאות חיינו. ממלחמת פתע ביום קדוש למלחמת פתע ביום קדוש. והאמת היא שעם כל ההבדלים, הרבה דמיון יש בין שתי המלחמות הללו.
חברה טובה סיפרה לי על תחושותיה בזמן מלחמת יום הכיפורים. היא הייתה אז תלמידה, הקטנה במשפחתה, כששניים מאחיה מגויסים והארוס של אחותה נעדר. בבית - רוח נכאים. רוב חברותיה היו בכורות בבית וחייהן התנהלו די כרגיל, הן הלכו ללימודים וגם לפעולות בסניף. זה הרגיז אותה מאוד. רגע, יש פה מלחמה. יש מגויסים, יש נעדרים. איך אתן ממשיכות ככה, כאילו כלום לא קורה? והיא – לא היה לה עניין בכלום. כולה מלאה בדאגות, רוח המלחמה כרוכה סביבה במהודק. היא לא רצתה לשמוע על הליכה לבית הספר או על השתתפות בפעילויות בסניף.
והנה, תמה המלחמה הקשה הזאת ומלחמת ההתשה שאחריה, ואחיה חזרו בשלום, ולאחר שמונה חודשים חזר גם הארוס של אחותה, שהפך להיות גיסה לאחר כמה חודשים. החיים התחילו לחזור לזרימה הטבעית שלהם, ולאט לאט גם היא חזרה לחיים של פעם. ופתאום הבריקה בה תובנה: החזרה הייתה די חלקה. במקום לעשות סיבוב שלם ולבנות מחדש, היה לה מיד לאן לחזור, כי פעימת השגרה הייתה שם בשבילה. בדיעבד התברר שמאוד הקל עליה שהחיים סביבה התעקשו להימשך למרות הכול, בכל התקופה שהיא לא הייתה בעניין. רק אז היא הבינה כמה טוב היה מה שהיא ראתה כאטימות ואיבוד פרופורציות. כמה פעמים בחיים יוצא לנו להגיד או לחשוב "אילו הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום", אבל אז היה מצבי אחר. טוב שיש שגרה גם במצבים קשים. זה מאפשר ללוחמים לחזור למקום נורמטיבי ומחזק אותם.
איך לא ראיתם? אילו יכולנו לצפות קדימה, הרבה דברים היו נראים אחרת. ומקרה שהיה כך היה. לפני שנים רבות, באחד מבתי החולים בארץ, הגיעה יולדת לחדר הלידה. הכול היה בסדר. ולדנית, בריאה, אך בלי מעקב מסודר. פתאום היה נראה לרופא הזוטר שהרישום במוניטור העוברי איננו תקין. הוא הפנה לכך את תשומת ליבו של הרופא האחראי. כל בכירי המחלקה שהו שם בשעה ההיא, ולמרות הרישום המאוד לא תקין הם החליטו שהכול בסדר. הרישום אינו מטריד, אין צורך ביילוד מזורז. תוך כדי שהותם בחדר היולדת, נצפו פתאום ירידות חמורות בדופק עד להפסקת דופק מוחלטת, והתינוק נפטר בתחילת הלידה. זהו דבר נדיר מאוד שניתן בדרך כלל למניעה. למחרת, בישיבת הבוקר במחלקת נשים, כמובן שגולגל הסטריפ של המוניטור לאורך שולחן הישיבות, וכולם צקצקו בלשונם. איך יכול להיות שלא ראיתם? גם בהמשך השבוע, כל ישיבות הבוקר היו בסגנון הזה. מגיעים רופאים בכירים שישנו כל הלילה, ומבקרים בלשון חדה את עבודת הרופא המתמחה המותש, שבקושי שומע מרוב עייפות את כל המתרחש. מקרה זה של עיוורון מוחלט מאוד דומה בעיניי למה שקרה בשמחת תורה תשפ"ד - ה' סנוור את עיניהם של המופקדים על הביטחון, הם ראו וידעו ושמעו – ולא הבינו. איך זה קרה?
הטיית החוכמה שלאחר מעשה נחקרה רבות בתחום קבלת ההחלטות, והיא צוינה ביותר מ־800 מאמרים אקדמיים. בראייה לאחור, כל תוצאה נתפסת כמובנת מאליה ואין לנו קושי להסביר אותה. אבל חוקרים רבים מסתייגים מוועדות חקירה משום שאלה משופעות בהטיה של החוכמה שלאחר מעשה, ועל כן יש ספק ביעילותן. ועדת אגרנט שבדקה את מחדלי מלחמת יום הכיפורים הטילה אשמה חמורה על האלוף אלי זעירא, שהיה ראש אמ"ן, שבניגוד לכל המידע שהיה קיים הכריע שלא תהיה מלחמה, וההמשך ידוע. אבל האמת היא שהוא רצה בטובת עם ישראל לא פחות מכל האחרים. אלא שכמו הרופאים הבכירים הנ"ל - למרות שכל העובדות היו לפניו, הוא הכריע שלדעתו לא תהיה מלחמה והוא טעה ועם ישראל שילם מחיר יקר. האם זה הופך אותו לאויב העם? ממש לא.
68 אלף רמזים. בשנת 2005 ההוריקן קתרינה גרם להצפות בניו־אורלינס. בעקבות ההוריקן עלו קולות בנוסח "הכתובת הייתה על הקיר" לנוכח חולשת הסכרים, כאשר על פי תחזיות מטאורולוגיות הסיכוי להתרחשותה היה גבוה מאוד. לאחר מתקפת 11 בספטמבר יצא דוח חקירה של הסנט האמריקני שמנה שלל סימנים שהוחמצו או שפורשו לא נכון. למשל, סוכנות הביון המרכזית האמריקאית ידעה שפעילי אל־קאעידה נכנסו לארצות הברית, והיו דוחות נוספים שהעידו על כך שמחבלים מתכננים להשתמש במטוסים ככלי נשק, והבולשת הפדרלית התעלמה. יתר על כן, הנשיא קיבל אזהרה שבן־לאדן נחוש לבצע פיגוע בתוך ארצות הברית, ולא הפסיק את חופשתו. מתברר כי היחידה נגד טרור בבולשת הפדרלית קיבלה במשך שש השנים שלפני 11 בספטמבר 68,000 רמזים שלא נחקרו. אבל לא כל טעות בשיקול הדעת היא רשלנות ופשיעה וזלזול בחיי אדם.
עוד נגיע לפסגות. ויש דברים שלו יכולנו לצפות את אחריתם, היה מצבנו אחר והכול היה נראה אחרת. יונה עמנואל, יהודי יקר מאוד שהיה עורך כתב העת 'המעיין', אמר בערב פסח תשמ"ה, בסעודת ברית מילה לנכדו, דברים מרגשים על מה שהיה עושה אם היה יכול לצפות את העתיד:
"אני רוצה לספר את מה שאירע לי היום לפני ארבעים שנה. את סיפור אותו יום לא הייתי יכול לספר עד עתה. חזרתי בלילה, ליל חג הפסח, שבור ורצוץ מעבודת הפרך במחנה ברגן בלזן. הייתי בן 19. אבי כבר לא היה בין החיים. אחי הבכור כבר לא היה בין החיים. אחי הקטן כבר לא היה בין החיים. אחותי הקטנה כבר לא הייתה בין החיים. הלכתי לצריף של אמי שהייתה חולה מאוד, התיישבתי לידה והתחלתי לומר בעל פה את ההגדה. יין לא היה לנו. מצות לא היו לנו. דבר אחד היה לנו, הרבה מרור בלב! אמרתי בלחש את ההגדה, כשאמי ספק שומעת ספק אינה שומעת את אשר אני קורא. אך כשהגעתי לברכת הגאולה, 'כן יביאנו ה' למועדים ולרגלים אחרים... שמחים בבניין עירך' – הרגשתי שאינני יכול להמשיך. מישהו מאיתנו עוד יראה את ירושלים? מישהו מאיתנו עוד ישמח? פרצתי בבכי, והפסקתי את אמירת ההגדה... לוּ יכולתי לתאר לעצמי באותו ליל סדר שאזכה להגיע לארץ ישראל, שאזכה להקים משפחה, לו יכולתי לדמיין לעצמי משהו מכל זה - אולי הייתי מצליח לסיים אז את קריאת ההגדה".
כך בעזרת ה' נתבונן אחורה על אירועי תשפ"ד והמלחמה שאחריהם ונגלה עד כמה הכול היה מדויק מלמעלה, ואיך הדברים הובילו אותנו לפסגות שלא תתוארנה. זאת משימתנו.
לתגובות: [email protected]
***