הפסיכולוגיה של משחק ההמתנה: חמאס במושב הנהג

חמאס נוקט טקטיקות של עיכוב במשא ומתן המתווך עם ישראל. במהלך העיכוב ישראל חשופה ללחצים שלא להמשיך לפעול ברפיח, להגביר את הסיוע ההומניטרי לעזה ולאפשר לעזתים לחזור לצפון; כל אלה מטרות מוצהרות של החמאס. ישראל גם לא תוכל לקדם הסכם נורמליזציה עם סעודיה, משהו שפטרונם של החמאס באיראן מנסים לטרפד.

בין אם תושג עסקה "עכשיו" ובין אם לאו, מספר ניכר של חטופים ישראלים כנראה יישארו בידי חמאס, מה שיאפשר להם לחזור על האסטרטגיה הזו שוב. הצלחת החמאס למנוע פעולה צבאית שימוטט את הארגון ושיסיר אותו מהשלטון תצדיק, עבור ההתנגדות הפלסטינית, את פעולות ה-7 באוקטובר 2023. יש להתנגד באופן נחרץ לאסטרטגיה של חמאס על מנת למנוע את ניצחונם הפסיכולוגי.

נכון להיום, עדיין אין ודאות לגבי תוצאות המשא ומתן בין ישראל לחמאס בסוגיית החטופים ולמרות כיבוש מעבר רפיח, ואין וודאות לגבי עיתוי פלישה נרחבת יותר. אבל מה שכן מתברר הוא שהחמאס מצליח לשלוט באירועים.

חוסר הבהירות במשא ומתן מתמשך ומתחדש מאפשר לחמאס, שחקן לא ממלכתי שאינו ממלא אחר "הכללים" של מלחמה, להוביל ולקבוע את כיוון המלחמה המתנהלת מאז 7 באוקטובר 2023.

האסטרטגיה של חמאס היא ברורה. לשחק "משחק המתנה" שבו הזמן הוא המשתנה שפועל לטובתם. ככל שיעבור זמן רב יותר, כך יגבר הלחץ על ישראל. לחץ זה אמור לשבש פעולות צבאיות, לסכל תוכניות כמו נורמליזציה עם סעודיה, ולהגביר דרישות הציבור והתקשורת לסגור עסקת חטופים.

על ידי כך שנראה שהם מנהלים משא ומתן רציני, ועל ידי הדלפת הצהרות שונות המתיימרות להראות עניין ואפילו הסכם כביכול לעסקה, ועל ידי המשך משא ומתן לכאורה, החמאס נמנע מהאשמה בסירוב העסקה ובו זמנית משבש את האסטרטגיה של צה"ל. בעצם, החמאס הוא הצד השולט במשא ומתן. הם מובילים ואנחנו מובלים.

האסטרטגיה גם זוכה לסיוע של שחקנים חיצוניים. עם הצהרות פומביות חוזרות המתנגדות לפעולה ישראלית ברפיח, החמאס יכול לקחת את הזמן, מתוך אמונה שישראל לא תפעל ללא הסכמה מפורשת של ארצות הברית או שלפחות ארה"ב תלחץ לא לפעול. עדות לזה היא בפיגוע החצוף ביום ראשון ה-5 במאי 2024, בו מטח רקטות לעבר מעבר כרם שלום, עצם המעבר בו עוברים אספקת סיוע הומניטרי לעזה מישראל, הרג ארבעה חיילים. אפשר היה לחשוב שצד חלש יותר, כלומר חמאס, המנסה ברצינות להימנע מפלישה של צד חזק יותר, דהיינו ישראל, לא יעסוק בפעולות פרובוקטיביות הפועלות בניגוד למטרה זו. יתרה מכך, התקיפה מקורה ברפיח, האזור שבמוקד המטרות של צה"ל. נראה כי חמאס מתעלם מהסיכון שתקיפה כזו יוצרת בקשר לפעולה ישראלית נגדם ויש סיבה לכך.

על ידי עיכוב וסילוף התגובה להצעה המתווכת, חמאס קובע את הדרך וקצב המשא ומתן. הם אלה שקובעים אם תהיה עסקה ועושים זאת בזמן שהסיוע ההומניטרי נמשך לתוך עזה, בעוד שהם שומרים על היכולת להתכונן למתקפה נרחבת על רפיח עצמה. בינתיים הם ממשיכים לחזור לאזורים באזורי צפון ומרכז רצועת עזה.

גם אם אכן תושג עסקה וישראל לא תרחיב את הפעולה שהיא התחילה ברפיח, הסיכוי לפעולה צבאית בשלב יותר מאוחר פוחת מאחר שסביר להניח שארצות הברית תמשיך להתנגד למהלך כזה. העיכוב במשלוח נשק לישראל הוא רק סימן אחד למורת הרוח של ארה"ב בנדון. ואם לא תושג עסקה ופעולה רחבה של צה"ל אכן תצא לפועל, המשך הפעולה תלוי שוב ברצון החמאס לנהל משא ומתן רציני בעניין החטופים בכל שלב.

הזמן לצידו של חמאס והאסטרטגיה שלהם תביא להורדת ההסתברות להמשך הפעולה הצבאית הישראלית, תגביר את הסיכוי שכל החטופים לא יוחזרו ללא ויתורים משמעותיים נוספים, והכי חשוב לחמאס, יבטיח בסופו של דבר את הישארותם בשלטון בעזה "מתחדשת". אנו כולנו תקווה שתרחיש כזה לא יהיה, והפלישה על מעבר רפיח היא צעד חיובי בכיוון זה. אבל אם ישראל לא תמשיך בצעדים מעשיים נגד אסטרטגיית החמאס, הזוועה של 7 באוקטובר 2023 תשיג את מטרתה עבור התנועות הפלסטיניות.

הכותב הוא ד"ר יצחק מנסדורף, מומחה לפסיכולוגיה פוליטית, במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.