אימו של אליקים: "גיבור בכל יום בחיים שלו"

גם אחרי חודשים ארוכים ומסויטים של חוסר ודאות באשר לגורל בנה, אבישג ליבמן, אימו של אליקים, שהובא השבוע (ראשון) לקבורה בבית העלמין העתיק בחברון, ממאנת להינחם. "אלו ימים קשים מאוד", היא משתפת בכאבה. "אומרים שאין שמחה כהתרת הספקות, אבל אני עדיין לא שם.

כל כך הרבה חודשים של חוסר ידיעה, שרציתי וביקשתי את הוודאות, אבל אמא ששומעת שהבן שלה לא יחזור יותר - זה צער כבד מאוד", היא אומרת. "הייתי בטוחה שברגע שאני אדע מה איתו, אני ארגיש הקלה, וגם אם בשכל אני יודעת שהוא לא סבל, עדיין הכאב גדול מנשוא".

ב־7 באוקטובר היה בנה אליקים מאבטח במסיבת הנובה ברעים. בשעה תשע בבוקר של שמחת תורה הוא עוד התקשר לאביו אליהו, ראש מועצת קריית ארבע לשעבר, וסיפר בלחש שיש סביבו מחבלים ונפגעים רבים. הוא ביקש שישלחו בדחיפות עזרה וכוחות חילוץ, ושלח נקודת ציון. מאז נותק עימו הקשר. במשך יותר ממאתיים ימים קיוו בני המשפחה לדעת מה עלה בגורל יקירם, חרדים ומתפללים, נעים בין תקווה לייאוש ומובילים מאבק עיקש להשבת החטופים מתוך עוצמה לאומית. בתחילה הנחת העבודה של גורמי הצבא הייתה שאליקים נחטף לעזה, אבל לאחר עבודת מחקר מקיפה, כולל פתיחת קברים של כמה מנרצחי הנובה, התגלו שרידי גופתו. השבוע כאמור הובא למנוחת עולמים. "אני צריכה להגיד תודה לה' שנגמרו הייסורים ויש ודאות. תודה לה' שהוא היה קבור ושמצאו אותו ושאין יותר ספקות, אבל בסוף אני אמא, ואמא רוצה את הבן שלה חי לידה".

במהלך שבעת החודשים הקשים האלו הרגשת שהוא חי? היו לך אינטואיציות אימהיות בנוגע למצבו?

"מההתחלה הרגשתי אותו מאוד חי, הרגשתי כמו היריון איתו. לא ויתרתי על התקווה וניסיתי לא לחשוב יותר מדי על מה שהוא עובר. אבל כשהתחילו לעלות כל הספקות אם הוא בכלל חטוף, ההרגשה הייתה מורכבת מאוד". ליבמן משתפת שבתקופה האחרונה, מתוך בחינה חוזרת של הנתונים, החל לעלות חשד כי אליקים למעשה לא נחטף לעזה אלא נרצח בשטח המסיבה כבר ב־7 באוקטובר. "זו הייתה סאגה מתמשכת ומטלטלת. זה היה מאוד רגיש ולא פשוט לפתוח בכל פעם קברים, אבל הבנו שאין ברירה. הקבר שבו הגיעו תוצאות של התאמה היה הקבר החמישי מתוך שמונה שתיכננו לפתוח", היא מתארת את מסכת הייסורים שעברה המשפחה עד לידיעה הוודאית כי אליקים אינו בין החיים.

מה חשת בבדיקות הקודמות שערכו אחרי שלא נמצאה התאמה?

"כשהודיעו לי שבקברים שפתחו לא מצאו כלום, האמת, ממש שמחתי. הייתה לי הקלה גדולה, כי תמיד הייתה בי תקווה. אמא רוצה את הבן שלה חי", היא שבה ואומרת בקול רועד. "וכשידעתי שאמורה להגיע תשובה ביום חמישי האחרון מהקבר שפתחו, ובסוף התשובה הגיעה רק למחרת ביום שישי, ההמתנה הזאת הייתה לנו נורא קשה. זה לנוע בין תקווה וחיים למוות. זה היה יום טעון מאוד".

מתוך אותה המתנה מורטת עצבים כתבה אבישג שיר קורע לב לבנה. שיר שמשקף במעט את האימה שאפפה אותה כבר יותר מחצי שנה ובאה לידי ביטוי ביתר שאת באותו יום. "איפה אתה?? מה אתה? שלם וחי או עצמות ואפר? מתגעגע, שורד או מביט מלמעלה. האם לשלוח לך אנרגיות או להתפלל לעילוי נשמתך?". כך כתבה כשעולמה רעד, ועוד קודם הבשורה על מות הבן הופץ השיר ברשתות החברתיות והפך בתוך זמן קצר לוויראלי. "זה לא נמשך רק יום אחד, אלא כמה שבועות מאז שהתחילו לבדוק את הכיוון החדש עם כל הסאגה סביב פתיחת הקברים. עברנו טלטלה. זה היה יום קשה לכולנו, ומתוכו יצא השיר", היא מסבירה. "אחר כך נדהמתי שכמה ממשפחות החטופים הזדהו מאוד עם מילות השיר. הזדהו עם השיר גם משפחות שקיבלו אות חיים מהילד, גם משפחות שהגופה של יקיריהן בעזה. זו המציאות הנוראה של משפחות החטופים. זה סבל שאי אפשר לתאר. גיהינום לגמרי. וביום שישי, כשהתקשרו אלינו ואמרו שמשלחת בדרך אלינו – הלב דפק", היא נאנחת.

זמן לא ארוך אחר כך התייצבה משלחת המודיעים בפתח בית משפחת ליבמן ובישרה כי בניגוד להשערה הראשונית, אליקים לא נחטף לרצועת עזה, אלא נרצח. עוד הודיעו כי שרידי גופתו נקברו בטעות יחד עם ויקטוריה גורלוב, שהיא ובן זוגה אלכס סמוילוב גם שימשו מאבטחים במסיבה ונרצחו. על פי הערכות גורלוב הייתה לצידו בעת שטיל אר־פי־ג'י שירו המחבלים פגע באמבולנס ובאזור שבו הסתופפו צעירים נוספים. מדובר צה"ל פורסם כי "קביעה זו מתבססת על ממצאים שאותרו, בעקבות עבודת חקירה ותהליך פענוח מורכבים המשותפים לצה"ל, משטרת ישראל והמכון הלאומי לרפואה משפטית".

"משפחות איכותיות אחת אחת"

בתחילת השבוע הובא אליקים למנוחת עולמים בבית העלמין העתיק בחברון. מסע ההלוויה החל ברחבת מערת המכפלה. שם זעקו אלפי המשתתפים יחד 'שמע ישראל'. שם גם ספדה לו אימו הספד ממעמקי ליבה: "אליקים שלי, נשמה ענקית שירדה לעולם. ילד מתוק, חייכן וחכם. בחרת להישאר ולהציל אחים לצרה בגבורה יהודית עוצמתית. נצעק כולנו יחד ונאמר לריבונו של עולם: די! די ה' לחטופים שכל כך סובלים! די ה' לייסורי המשפחות! די לפצועים! די לאלמנות! אנחנו בשלים לגאולה. קדש את שמך בעולם. חבק אותנו. חוס נא עלינו ותביא מזור לנפשנו הפצועה".

ליבמן מסבירה מאין שאבה את הכוח להספד זה: "זאת תקופה שבה כולם מייחלים למשיח ולגאולה. אולי פעם זה היה נשמע משיחי והזוי, אבל היום אין דבר שאנחנו יותר רוצים מגאולה ותחיית המתים. ולכן מבחינתי זה היה לקבור את הבן, אבל גם לנסות לעשות פעולה שתביא את הגאולה. אחרי כזאת צעקה במערת המכפלה גם שלי, גם של הילדים שלי, וגם של אלפי המשתתפים שקראו 'שמע ישראל' מול האבות והאימהות, אני ממש מצפה לנס גדול לעם ישראל. די, הגיע הזמן שניגאל".

ליבמן מבקשת להוסיף ולציין כי גם בידי כל אחד ואחת מעם ישראל ישנו הכוח לקרב את הגאולה. "בית המקדש נחרב על שנאת חינם, ואנחנו צריכים לדאוג לחזק את האחדות בינינו. אני מרגישה שיש הרבה אהבה וחיבורים בעם שלנו. התפקיד שלנו זה כמה שאפשר להתפלל ולפעול לעוד ועוד חיבורים בעם", היא מבקשת. "גם התקשורת בישראל צריכה יותר להדגיש את הדברים הטובים והמאחדים. לצערי הרבה פעמים היא בוחרת דווקא בקיטוב ובשיסוי. אני רואה את זה גם בסיקור של מטה החטופים. רוב המשפחות במטה לא רוצות להרוס את המדינה, לא מעוניינות לחסום ולשרוף כבישים ומבקשות את האחדות, השאלה מה בוחרים לשדר. נכון שיש בקרב המשפחות דעות שונות בנוגע לדרך, אבל יחד עם זאת אנחנו ביחסים טובים, ויש אהבה בינינו. אלו משפחות איכותיות אחת אחת. לא סתם הקב"ה בחר בהן".

מאמץ חשוב נוסף להבאת הגאולה הוא להילחם מלחמת חורמה ברוע בעולם, מדגישה ליבמן. "זה התפקיד של עם ישראל. הסטטוס של אליקים בוואטסאפ היה 'כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים' - זה המוטו. הילדים והחתנים שלי לוחמים מ־7 באוקטובר. ממש עכשיו הם היו אמורים להיכנס לרפיח, ואני מאמינה שאחרי השבעה הם קצת יתאוששו ויחזרו להילחם. ה' ישמור עליהם", היא אומרת גאה. "בעלי היה קב"ט ועבר המון פיגועים. אין שאלה שצריך להילחם ברוע ולא להסס לרגע. להשמיד את כל מי שרוצה להרוג אותנו. אין לנו בלבול בזה", היא מבהירה. "עם ישראל צריך לשמור על האחדות, השמחה והגבורה היהודית. להמשיך לחגוג את החגים כמו שצריך. אנחנו צריכים להיות גאים במדינה היקרה שלנו", היא מבקשת. "זכינו לחיות בדור הגאולה, ואת יום העצמאות צריך לחגוג ולהודות לה'. השנה אפשר לציין את מה שעברנו ולחגוג אולי בצורה יותר רגישה, אבל חלילה לא להתייאש מהמדינה שלנו, אלא לשמוח בה ובנס הגדול שהיא. בשואה לא הייתה ליהודים תקווה, לא היה מי שיגן עליהם. ולנו, כמה שזה היה נורא ואיום, יש צבא משלנו, ואנחנו נקום מזה, נתחזק ונשיב את הכבוד הלאומי".

שמו המלא של אליקים היה אליקים־שלמה על שם דודו, שלמה־שניאור ליבמן, שנרצח בפיגוע ירי לפני יותר משני עשורים. "לצערי גיסי נרצח לפני 25 שנה, כשכבר הייתי אמא צעירה לשלושה ילדים, והכרתי אותו טוב. אני יודעת מה זה התמודדות עם אובדן ושכול על ילד. ראיתי את חמי זצ"ל ואת חמותי, איך הם המשיכו הלאה ולא ויתרו ולא נכנסו למרה שחורה, כי ברוך ה' היו להם עוד ילדים ונכדים. ברור לי שגם אנחנו נמשיך לחיות ולשמוח עם עוצמות גדולות. ברור לי שנבחר בחיים".

האם ההתנהלות ההרואית של אליקים ב־7 באוקטובר, שטיפל בפצועים בלי לאבד עשתונות ודאג לאחרים יותר מלעצמו, הפתיעה אתכם, או שככה ציפיתם שינהג?

"אליקים ממש לא הפתיע אותי. הוא חונך ברוח הגבורה ומסירות הנפש של חברון וקריית ארבע, וזה החינוך שהוא קיבל גם מאבא שלו. לפני יותר משנה היה הרצח של רונן חנניה כאן לידינו. אליקים היה באותו זמן בבית, והוא זינק החוצה. אליהו בעלי אמר לו: אתה בלי נשק. אל תצא. ואליקים רקע עם הרגל ואמר: אוף, למה אין לי אקדח. הוא היה ממש מתוסכל מזה שהוא לא יכול לצאת לאירוע ולהסתער".

גם בלב התופת בשטח המסיבה, מספרת ליבמן, אליקים טיפל בשני גבאי שנפצעה והזהיר את אביה שלא להתקרב לאזור. "האבא סיפר לנו שאליקים דיבר איתו באותו בוקר וניסה להרגיע אותו. הוא אמר: אל תדאג, אני מטפל בה. לכאן אל תגיע, כי מפה לא יוצאים בחיים. הוא נתן לאבא הרגשת ביטחון, ולפי הידוע הוא עשה לשני חוסם עורקים וטיפל בה. לצערי בסוף גם שני נרצחה. אנחנו גאים בו מאוד על מה שהוא עשה באותו יום שחור", היא אומרת בהערכה. "אם הוא לא היה עושה את זה ומצליח להציל את עצמו, הוא היה אוכל את עצמו איך הוא לא עזר לאחרים".

האם אתם מתכוונים להמשיך להשמיע את קולכם ציבורית? עכשיו אולי במסגרת פורום הגבורה?

"בשלב ראשון אני מרגישה שאני צריכה לאסוף את השברים. אני צריכה לצאת ממצב של הישרדות ושל אמצע אירוע ולהבין שהאירוע נגמר. יש לי כרגע רצון להתכנס ולנסות לחזור לאיזושהי שגרה. זה כנראה תהליך שאצטרך לעבור. אבל אם יש דרך לעזור להחזיר את החטופים ושאני אוכל להשפיע - אז אני אאסוף כוחות לעשות זאת. אם ה' יזמן דברים שאני אדע שהם באמת שליחות ושזה יכול לעזור - להחזיר חטופים או להביא לאחדות - אז אני מאמינה שאעשה מה שאוכל".

"גיבור בכל יום בחיים שלו"

מי שראה את אליקים ליבמן בשעותיו האחרונות בבוקרו של 7 באוקטובר הוא אלקנא פדרמן, שהיה קב"ט המסיבה בנובה. פדרמן מתאר בהערכה כיצד ליבמן, במקום להציל את עצמו, פעל ללא לאות כדי להרגיע, לטפל ולנסות להציל חיים. "אליקים הוא גיבור ישראל", פוסק פדרמן. "אין רגע אחד באותו בוקר נורא שאליקים לא פעל להציל חיים. הייתה בו גבורה, תושייה בלי שום חשיבה על עצמו, רק דאגה לכלל".

פדרמן הכיר את צמד החברים אליקים ליבמן ואיתן מור (שעדיין חטוף בעזה) עוד מילדותם בקריית ארבע. באותה שבת הם התייצבו לעבודה כמאבטחים. "אליקים הוא החבר הכי טוב של אחי הקטן שלם, ושנה מתחתיי בגיל, כך שאפשר לומר שגדלנו יחד. הם עבדו איתי בשנה האחרונה הרבה באבטחת אירועים. באותו יום הם היו לא חמושים. הכול היה ממש רגוע, עד שהתחילו הטילים. בהתחלה אליקים ואני היינו בנפרד. אני פיזרתי מאבטחים על הציר, ואליקים כיוון את האנשים מהמסיבה החוצה", הוא משחזר את תחילתה של התופת.

"התחילו להגיע מכל כיוון פצועים, ונזכרתי שאליקים היה חובש בצבא, אז התקשרתי אליו שיגיע לצומת לטפל בפצועים על הכביש, עד שיגיעו כוחות ההצלה. באותו שלב עוד היינו אופטימיים", הוא משחזר. "אליקים רץ איתי לאיזו ניידת משטרה ושלף את תיק העזרה הראשונה מהבגז'. הוא התחיל לעשות חוסם עורקים לפצועים במקצועיות. ברקע אנחנו שומעים מלא יריות, והבנו שזה מתקרב אלינו. למרות זאת אליקים לא פינה את עצמו מהאזור ולא חילץ את עצמו, למרות שבאותו שלב הייתה לנו אופציה", הוא מדגיש. "כולנו נשארנו בשטח לטפל באחרים".

דיברתם על זה ביניכם? אמרתם 'בואו נישאר' או שפשוט פעלתם?

"פשוט עשינו. לאף אחד מאיתנו לא חלפה אפילו המחשבה בואו נמלט ונחלץ את עצמנו. זה לא בדי־אן־איי שלנו. אחר כך פינינו את הפצועים חזרה לשטח המסיבה ליד האמבולנס. שמענו קלצ'ניקובים מכל כיוון. הבנו שהמחבלים בדרך. אליקים היה מאוד להוט להשיג נשק, כדי שנוכל להגן על כולם. הוא התחיל לפנות לשוטרים שיביאו לנו אקדחים, כדי שנגן על המבלים, אבל לא הצלחנו. זה לא עצר בעדנו", הוא מבהיר. "אליקים, איתן ואני לקחנו את הטרקטורון והתחלנו לסייר מסביב לשטח המסיבה לחפש מחבלים".

אבל אתם בלי נשק, מה תכננתם לעשות במקרה של היתקלות?

"הייתה לנו משימה להגן, ואם צריך היינו מחסלים אותם בידיים, באבנים או באלות. חזרנו לשטח החפ"ק, וכשאני מקבל קריאה בקשר על מחבלים, אני רץ לכיוון ההיתקלות. שם דרכינו נפרדות", הוא נאנח. "זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם. אני יודע שאחרי שהתפצלנו הוא המשיך להציל חיים ולטפל בפצועים ולהיות בקשר טלפוני עם הורים של פצועים. אליקים היה בקשר גם עם אליהו, אבא שלו, ושלח לו מיקום כדי שיביא כוחות. הוא לא הסכים לעזוב את שטח המסיבה בשום אופן עד שכל האנשים יהיו בטוחים, ולכן נשאר בשטח האמבולנס. אליקים היה גיבור, ולנצח יישאר כזה".

מה למדת עליו מאותו יום?

"אליקים לא היה גיבור רק באותו יום. הוא היה גיבור בכל יום בחיים שלו. זה רק שיקף בצורה חדה יותר את האופי המדהים שלו. בהיכרות שלי איתו במהלך השנים אין יום שהוא לא היה גיבור, נחלץ לעזרת מישהו. אין פעם אחת שהוא ראה סיטואציה של חוסר צדק ולא התערב. זה זורם לו בדם. כל המשפחה שלו גיבורים אחד אחד. אם זה אבא שלו, שירד באותו שבוע נוראי לשטח שורץ מחבלים וחיפש את הבן ועזר באיתור וזיהוי גופות, והציל אנשים שהיו בחיים", הוא אומר בהערכה, "ואם זה אמא שלו הלביאה, או האחים שלו שלחמו בעזה בגבורה ומשדרים חוסן וגבורה לאומית".

מה לדעתך הצוואה שאליקים השאיר אחריו?

"לעולם לא לוותר. לעולם לא להסתכל מהצד על מצוקה של הזולת אלא להסתער ולתת מעצמך. לראות את הכלל עוד לפני הפרט ולרדוף צדק, גם צדק לאומי".

***