השנה אולי יותר מתמיד החיבור והמעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות נראה כמעט בלתי אפשרי. אבל גם כעת, בשנה שבה הופרה שמחת יום טוב של שמיני עצרת ושמחת תורה על ידי אסון לאומי נורא, כדאי לשים לב לעובדה שזו אינה הפעם הראשונה בהיסטוריה של עם ישראל שבה מתרחש צירוף שכזה. הזיכרון החי של המבוגרים בינינו הוא מן הצפירה שקרעה את צוהרי יום הכיפורים בשנת תשל"ד, אולם הדברים חוזרים לאחור עוד ועוד.
תקופה שהותירה את חותמה בסדרי התפילה והמנהגים היא תקופת מסעי הצלב. פיוטי יוצרות שנאמרים בשבתות שבין פסח לעצרת מנציחים את מסעי הרצח וחורבן הקהילות שהתרחשו בימי חג הפסח וחג השבועות, וחוללו בין היתר את מנהגי האבלות בקהילות אשכנז בספירת העומר. צום גדליה נדחה לג' תשרי כדי לא לפגוע בקדושת ראש השנה, אבל הרצח של גדליה בן אחיקם, שגרר אחריו את החורבן הסופי של ממלכת יהודה בימי בית ראשון, התרחש בעיצומו של היום הקדוש.
נקודת המוצא לשניות הנוראה הזאת מצויה כבר בסיפור הבריאה. ביום שבו נבראו האדם הראשון ואשתו, ביום שבו הונחו בגן עדן ונצטוו למשול בבריאה כולה, בו ביום גם חטאו, נענשו, התקללו וגורשו מגן העדן לחיי עמל וייסורים.
מקור משמעותי שניתן ללמוד ממנו כיצד להתייחס לאירועים שכאלה הוא יום השיא של חגיגות חנוכת המשכן במדבר סיני. בו ביום, עם התגלות השכינה וירידת האש על המזבח, מתו שני בני אהרון וחוללו בכך שבר גדול בעיצומו של היום הנשגב. התגובות המנוגדות של משה ואהרון לאירוע משקפות את המתח וההתלבטות כיצד יש לנהוג במקרה שכזה.
משה רבנו הורה לאהרון, ולאלעזר ואיתמר בניו הנותרים, להמשיך בסדר היום בלי שינוי. "ויאמר משה אל אהרון ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו... ומפתח אוהל מועד לא תצאו פן תמותו כי שמן משחת ה' עליכם, ויעשו כדבר משה". במהלך היום, גילה משה שאהרון ובניו שרפו את קרבן החטאת כליל, ולא אכלו מבשר החטאת כנדרש: "ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף, ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרון הנותרים לאמר: מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש, כי קודש קודשים היא, ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה לכפר עליהם לפני ה'. הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה, אכול תאכלו אותה בקודש כאשר ציוויתי".
קצפו של משה יצא על הכוהנים, מפני שלפי הוראתו ולדעתו הם היו חייבים לקיים את סדר היום כמתוכנן. אכילת החטאת על ידי הכוהנים היא חלק מן הכפרה, כדברי רש"י: "כוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים". הימנעות הכוהנים מאכילת החטאת פגעה פגיעה של ממש בעבודת היום. אולם אהרון לא קיבל את דעתו של משה והסביר שלא ראוי, או לא ניתן, להתעלם מן האסון שקרהו: "וידבר אהרון אל משה: הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה' ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת היום? הייטב בעיני ה'?".
החיים לצד האבל
טענתו של אהרון מבוססת על המעמד ההלכתי שלו ושל בניו: אוננים. אנינות פוטרת את האדם ממצוות ואוסרת עליו לאכול קודשים. לא מדובר רק על מעמד הלכתי אלא גם על מצב רגשי: האבל ושברון הלב על מות שני הבנים מנוגדים לרגשות השמחה, ההתעלות והכוונה הרצויה בעת אכילת בשר קודשים. במצב שכזה, האכילה לא תמלא את הייעוד הרוחני הגבוה שלה. לכן, אף על פי שהכוהנים קיבלו את הוראתו הכללית של משה לא להתאבל ולהמשיך בעבודה, הם לא יכלו לאכול מן החטאת כמצופה. טענתו של אהרון כנגד תביעתו של משה הייתה מבוססת על הקושי ההלכתי והרגשי למלא את חובתו ולהמשיך את סדר היום המתוכנן לנוכח האסון שקרהו.
הפרשה נחתמת בכך שמשה קיבל את דברי אהרון: "וישמע משה וייטב בעיניו". פרשה זו מתמצתת בקצרה את ההתלבטות הקשה בין הקדשת תשומת הלב לאסון, למציאות הקשה, לאבלות ולרגשות המלווים אותה, לבין החובה להמשכת רצף החיים, החיוניות, היצירה ואפילו השמחה הכרוכה בהם.
סוגיה תלמודית דומה באופייה נמצאת במסכת כתובות ועוסקת בשאלה של חתן או כלה שאחד מהוריהם נפטר סמוך לחתונה. יש מקרים שבהם ההנחיה היא להקדים את החופה ללוויה. סוגיית הגמרא מלמדת שאירועים שבהם אבל משתלב בשמחה או ההפך, לידה או אירוע משמח אחר מתרחשים בתוך תקופה של אבלות, הם אירועים המתרחשים לעיתים קרובות בחיי הפרט, ולא רק אירועים היסטוריים ברמה הלאומית.
הנחת היסוד בכל המקרים הללו היא שאי אפשר להתעלם מאחד משני הצדדים, מן השמחה או מן האבלות. שני הרגשות מתנגשים זה בזה וקיימים זה לצד זה. השאלה שעליה נחלקו משה ואהרון היא כיצד לכלכל את המתח בין שני הקטבים. התשובה אינה אחידה ואינה חד משמעית. עיצוב דפוס ההתנהגות תלוי בנסיבות של כל מקרה. בראש ובראשונה הוא מותאם לרמת הקרבה והמעורבות של האנשים. אינו דומה מעמדם של הקרובים האבלים למעגלים הרחוקים יותר, ואינו דומה מעמדם של הקרובים לשמחה למוזמנים הרחוקים יותר. בסיפור של היום השמיני, הקרובים ביותר לאבלות הם אהרון ובניו הנותרים, והם גם המופקדים על קורבנות היום. במונחים של רעידת אדמה, הם נמצאים במוקד הרעש.
גם חשיבותם של האירועים המתנגשים משפיעה וגם המרחק מלב האירוע. אינה דומה אבלות ישנה לאבלות חדשה, אינו דומה אירוע משפחתי פרטי לאירוע לאומי, וכן הלאה. בנושאים מסוימים החוזרים על עצמם בקביעות, נקבעו הלכות ומנהגים במשך הדורות, אולם כשמתחדש אירוע חד פעמי, צריכים לגבש פתרון מקומי ומיידי, שמאזן בין הכוחות המנוגדים ובין הרגשות המתנגשים בלב האדם.
את הלקח החשוב ביותר מסיפור מות בני אהרון ביום השמיני למילואים אפשר להפיק מן האופן שבו התנהל הדיון בין משה לאהרון. אומנם משה הוא הסמכות העליונה בתחום התורה, אבל אהרון ובניו הם האנשים הקרובים המעורבים מעשית ורגשית באירוע. התורה נותנת לגיטימציה לוויכוח בין משה לבין אהרון, ולהתחשבות בדעתם של האבלים. היא גם חושפת את המטענים הרגשיים בשני הצדדים: משה קוצף, וחז"ל מעירים שהוא טעה בהוראה מפני שכעס. אהרון, שתגובתו הראשונה לאסון הייתה "ויידום אהרון", אינו שותק הפעם אלא דווקא מגיב בתקיפות, כדברי רש"י: "'וידבר אהרון' – אין לשון דיבור אלא לשון עז". בסופו של דבר, משה מודה בצדקתו של אהרון.
אור וחושך משמשים בערבוביה
מצבנו כיום דומה למתואר בתורה על אודות יום חנוכת המשכן, וערבוביית הרגשות קיימת גם בעולמנו. השבר שהתחיל השנה בשמחת תורה לא הסתיים. השבויים עדיין בכלאם, הנעדרים עדיין חסרים, המשפחות השכולות שרויות באבלן, הפצועים בגוף ובנפש עדיין זקוקים להחלמה ולשיקום, צה"ל עדיין מגויס ונלחם. אולם יש גם צד של חיות וחיוניות שנגלו בתקופה הזאת. עוצמתו של צה"ל שהתאושש מן המהלומה הראשונית, ההתעוררות המדהימה של החברה האזרחית, התמיכה והסולידריות של יהודי העולם, ולאחרונה ממש, הנס והפלא של ליל ההתקפה האיראנית, שבו כמעט ולא נפלה שערה משערות ראשינו. נס בסדר גודל מקראי, שאפשר להוסיף אותו לרשימת הניסים בפיוט של "ויהי בחצי הלילה". על כל אלה אנו חייבים בהכרת הטוב ובהודיה, לאלוקים ולשלוחיו האנושיים.
אי אפשר ללמוד מסיפורם של משה ואהרון הנחיות מעשיות לימינו. לא לומדים הלכה למעשה מפשוטו של מקרא. אבל יש בהם קריאת כיוון: התורה נותנת צידוק, לגיטימציה למתח הרב, הרעיוני והרגשי, ולאפשרות להתפתחות ויכוח עז ונוקב, והיא גם מורה דרך בתחום של היכולת להקשיב, להכיל ואף לקבל את דעת הזולת.
הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא יושב ראש עמותת יסודות, נשיא מכללת הרצוג ויושב ראש מועצת החמ"ד
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***