1. אחד הסיפורים הפנימיים המרתקים שחמק קצת מתחת לרדאר, התרחש לא מזמן כשהראשל"צ הרב יצחק יוסף יצא בפומבי כנגד תפילות חול המועד עם כלי נגינה.
בתגובה, הרב אייל עמרמי הגיע לשעורו של הראשל"צ והכריז כי הוא מקבל את דברי הראשל"צ ויותר לא יקיים בקהילתו שבהר חומה תפילות עם כלי נגינה. "חוזרים בתשובה שלימה", אמר הרב עמרמי למרות שהסביר כי שאב את מנהג כלי הנגינה בתפילות מרבנים גדולים שאינם שנויים במחלוקת.
2. עכשיו עזבו לרגע את סיפור המסגרת והאלמנטים הדתיים שבו והתמקדו באלמנט הויתור, הענווה, הצדקת דעה אחרת ויהיו שיאמרו 'הכנעה'.
די קשה להיזכר מתי שמענו כאן את שורת הפעולות הללו המעניקות תפנית דרמטית-מרגשת לכל סיפור.
איפשהו, די התרגלנו להצדיק את עצמנו, על אוטומט. לא משנה מי יאמר אחרת או אם עומדים על הכף עניינים חשובים יותר כמו שלום, אחדות, קונצנזוס, סטטוס קוו או כל מילה אחרת שלא מסתדרת בשום צורה עם ההתעקשות העזה על הדעה שלך כשלדידך היא צודקת, כמובן, אך לאיפה היא מובילה כשהיא נאמרת כפי שהיא נאמרת?
3. לכאורה, הרב עמרמי היה יכול לקבל את דברי הראשל"צ ולהפסיק את מנהגו בשקט או להמשיך בו תוך כדי שהוא נתלה באילנות גבוהים (רבנים אחרים המאפשרים שימוש בכלי נגינה בתפילות מסוימות). למרות זאת, הוא בחר אחרת והרוויח בענק.
מעבר למעשה הנאצל ומעורר ההשראה לרבים (לאו דווקא בענייני מחלוקות פומביות אלא בכל מחלוקת פרטית) הרווח - שקשה לכמת - הוא עצום. ההכרזה בפומבי על קבלת הסמכות הרבנית יצרה אחדות באשר לקהילתו של הרב עמרמי ביחס למקומה בישראליות והעצימה אותה. כלי נגינה לא יהיו בתפילות - אך הן יהיו חזקות ומגובשות אף יותר כשמעל ראשן לא מרחפת מחלוקת ומורת רוח מהראשל"צ.
4. את רווח הנקיות הזה אנחנו מפספסים בכל פעם שאנחנו 'עומדים על שלנו'. הן בפן הציבורי והן בפן האישי. כאילו שאם 'ניצחנו' והמשכנו לעשות את שלנו, לא הדחקנו קשות את הצער של הצד השני או את השליליות שהפרחנו לכל עבר בדרך למעמד הניצחון. נהננו, כביכול, מהניצחון שלנו תוך כדי שאנרגיה שלילית מרחפת מעלינו.
אין ספק, טעם הניצחון או הדביקות בדרך עשוי להיות נפלא, מושך, אפילו ממכר.
מאידך, בהיבט המופשט אין מתוק יותר מטעמה של הנקיות. האחרונה, לצערנו, לא זוכה למוניטין. המסר הפופולרי השולט במדיה, בתקשורת ובתרבות הוא: 'אל תוותר', 'תעמוד על שלך', 'תנצח'. הרבה פעמים זה מטופש מאוד ואין צורך במבט מעמיק מהצד כדי להבין זאת. ראו נא לאן הובילו אותנו המחאות המגוונות שמקילומטרים היה אפשר להריח את ריחן השלילי העכור המשפיע על רבדי הציבוריות הישראלית. היה אפשר לגבש אותן הרבה פחות 'שלילי'. אבל מישהו חשב אחרת. כמה חבל. לכולנו.
5. אם יש משהו שאנחנו צריכים יותר מכל כרגע זה מסר עז ומחודד לאלמנט הויתור על 'שלנו' - לטובת דברים גדולים יותר. זה נוגע לחיים האישיים של כולנו וכל שכן למרחב הציבורי הזקוק לאיוורור. כן, מותר לשתוק, מותר לוותר, מצווה להגיד 'טעיתי' ו'אתה צודק' למען השלום גם אם אתה נראה לרגע 'כנוע'. זה לא אומר שאתה חלש. ההיפך. רק מול אויבים 'לא נכנעים'. ואנחנו - אוהו לא! - איננו אויבים. את זה חשוב לזכור גם אם נדמה שהצד השני במחלוקת רואה בך אויב.
נדב גדליה הוא יוצר הספרים "ברגוע", 'רגשות כנים על ימים עלומים' והסרטים "מדריך למתבונן האמיץ" ו"רווק עם אלוקים".