המעבר מהאבל והצער של יום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות תמיד מפתיע, גם בחלוף שנים רבות כל כך.
אולם השנה, מעבר זה יהיה מאתגר במיוחד, עם למעלה מ-1,500 חיילים ואזרחים אשר נרצחו ונפלו מאז 7 באוקטובר, ולאור העובדה שאנו עדיין נמצאים נמצאת בעיצומה של מלחמה בחזיתות רבות.
זיכרונה הכואב של השבת השחורה אינו רק סיפור לאומי משותף, אלא אבל אישי מתמשך, שנישא על ידי חברים וקרובים רבים של כל הנרצחים, הפצועים, החטופים, החיילים ואנשי כוחות הביטחון שנפלו. כמעט כל אחד מאתנו, מכיר, לפחות במידת מה, מישהו שנהרג או נפצע מאז שפרצה המלחמה. כל אדם שנפל הוא אובדן של עולם שלם, הגורם לגל התקוות והחלומות שלו להיטלטל על חופי ההווה.
לצד הכאב והאבל, אנו גם זוכים לחוות מדי יום את הזכות והברכה של חיינו כאן במדינת ישראל. כל אחת ואחד מאתנו, יצטרך לנווט את המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, ולהביא לידי ביטוי הניגוד החד הזה, עימו אנו מתמודדים מדי יום ושעה בחודשים האחרונים, עת אנו פוסעים בין צעדינו בשבילי השגרה לבין מציאות המלחמה והאובדן.
בעודנו חיים בתקופה משמעותית זו בהיסטוריה היהודית, אני חש רדוף אך בו בזמן מלא נחמה, מדבריהם של קבוצת מורים בגטו ורשה, אשר בחג הפסח של שנת 1942, התכנסו יחד כדי לערוך את הסדר, למרות ההרס, המוות וההשמדה אשר סבבו אותם. כחלק מהרצון להעמיד את החג בפרספקטיבה אל מול מציאות חייהם, הם כתבו הקדמה קצרה להגדה ותיארו כיצד בפסח הזה, הם חשים שדופקים על דלתם, בו-זמנית, הן מלאך המוות והן אליהו הנביא. צימודם של אליהו – שנתפש לכל אורך המסורת היהודית כסימן לתקווה ומקדים המשיח - עם מלאך המוות, סימן ברור לגורל אכזר, הוא למעשה זיקוקן של התחושות אשר אנו חווים בימים אלה.
שמעתי וחלקו איתי אינספור רגעים בהם הזוועות דרות בכפיפה אחת לצד תקווה ואומץ לב, חלקם כאלה שחוו 13 תלמידים ובוגרים שאיבדנו מבוגרי מוסדות ותוכניות הרשת שלנו.
כך שמעתי אב שכול, מספר בשבעת בנו שנפל בקרב, כיצד הם נהגו ליהנות מחברותא משותפת, תוך שהוא מזכיר שהמשנה האחרונה שלמדו יחד התמקדה באליהו הנביא.
כך היה במקרה של סרן איתי סייף ז"ל, אחיה של אחת ממורות הרשת שלנו, אשר הצליח לצאת מעזה כדי לשאת את אחיינו הטרי אל כיסא אליהו הנביא בברית המילה, אך נפל בקרב חודש לאחר מכן - בדיוק ביום הלידה המקורי.
כך היה גם במקרה של החובש הקרבי אלקנה נוילנדר ז"ל, מעוצבה החי"ר 99, שתחת אש סירב לעזוב את חבריו הפצועים והציל אותם נגד כל הסיכויים, כמו שאליהו הנביא הציל תינוק בתנ"ך, אך נפל תוך כדי הפעולה.
כך היה גם במקרה של הפרמדיקית עמית מן ז"ל, שנורתה למוות על ידי מחבלי חמאס באותה שבת, בעת שטיפלה בפצועים במרפאת קיבוץ בארי. למרות מלאך המוות אשר הלך והתקרב אל דלתות המרפאה, שהייתה תחת מצור ומתקפה קשה במשך שעות רבות, המשיכה עמית בניסיונותיה לסייע לפצועים, גם אם זה רק לדבר או להיות לצידם, שכבר לא נותר עוד מה לעשות.
כך אני עדיין חושב מדי יום על יהונתן סמו ז"ל, שנפל בקרב ולאחר מותו נמצא בכיסו מכתב בו ביקש לתרום את איבריו, שמילותיו ומעשיו מהדהדים את האופן בו אליהו נותן חיים חדשים לרבים.
כך אני נושא באופן מיוחד את זכרו של ענר שפירא ז"ל, שבדרכו לבסיסו נמלט יחד עם עשרות מחוגגי פסטיבל הנובה למיגונית ליד רעים, אותה כתרו ותקפו המחבלים ברימונים ואש. ענר התייצב מול מלאך המוות, כשהוא בולם בגבורה במו בידיו את הרימונים שהושלכו אל המיגונית, אחד אחר השני, ומשליך אותם חזרה לעבר המחבלים. בזמן שחיקה את אליהו הנביא עצמו בהגנה על העם היהודי, מלאך המוות היה שם גם כן, וענר נהרג כשאחד הרימונים התפוצץ בידו.
השבוע, אנחנו אומה של ניצולים שעדיין אינה יכולה להבין במלואם את האירועים הטראגיים הללו. אבל ברגעינו האפלים ביותר, יש נחמה מסוימת בידיעה, שאל מול מלאך המוות, זכינו לסיפורים ורגעים רבים של גאולה - אליהו אחד אחרי השני. בעוד אנו מתכוננים ליום זיכרון קשה מתמיד, בו נתאבל עמוקות מאי פעם ונאבק אל מול השאלה כיצד נוכל לחגוג את יום העצמאות בזמנים שכאלה, חשוב שנזכור שלא רק מלאך המוות יכול לפעמים לבוא בו-זמנית עם אליהו, אלא, כפי שכתבו רבני ורשה, גם אליהו יכול לבוא לצד מלאך המוות, ולתת לנו את הנחישות שאליה כולנו שואפים.
גם ברגע האבל שלנו, אסור לנו לאבד או לוותר על יום העצמאות ועל העובדה שהוא מסמל בו זמנית את הגאולה שבאופק לצד החיים שאנחנו בונים יחד. עלינו להאמין בתהליך הגאולה שהאל החל, להמשיך ולבנות את הארץ דרך דמעותינו, שאנו מתפללים, שיהפכו מצער לצחוק ושמחה בלבד. עלינו להמשיך בעשייתם והקרבתם של איתי, אלקנה, יהונתן, ענר וכל האחרים, שכן זוהי המשימה אותה נבחרנו למלא.
הרב ברנדר הוא נשיא וראש רשת מוסדות 'אור תורה סטון'