יהודית לוי, אימו של אל"מ רועי ז"ל, שנהרג בקרבות נגד מחבלי חמאס בשמחת תורה התארחה באולפן ערוץ 7 לשיחה על שכול וגבורה לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
בנה, שפיקד על היחידה הרב מימדית והדליק משואה בטקס יום העצמאות בהר הרצל לפני שש שנים ביום העצמאות לאחר שהחלים מפציעה קשה במבצע 'צוק איתן' ושב לתפקידי פיקוד, נהרג בקרב עם מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר. השנה, יום הזיכרון שלה, יהיה שונה לגמרי מבעבר.
היא פותחת ברגעיו האחרונים של בנה כפי ששמעה מפקודיו. "הוא גר בשבי ציון. הוא שמע שהייתה פלישה בדרום ועזב הכל, את שני התינוקות שלו - אחד בן שלוש ואחד בן שנה, חיבק את יעל אישתו ואמר לה 'זה הולך להיות ארוך'. הוא עזב את הכל ונסע במהירות משבי ציון עד עוטף עזה בשעה וחצי במקום שלוש שעות. בדרך הוא עצר לקחת את ציוד הלחימה שלו".
"לאורך כל הדרך ירו עליהם והוא נפצע בידו שדיממה. מי שהיה איתו רכב אמר לו: 'בוא נעצור ונחבוש אותך'. ורועי אמר לו: 'אין זמן'. הוא לא הפסיק לירות מהמכונית לעבר המחבלים ולמלא את המחסנית הבאה. בדרך הוא היה מאוד צמא וביקש מים. נתנו לו בקבוק והיתה בו כמות מועטה של מים. הוא ביקש - 'תשפכו אותם על הפציעה שלי כדי שהמורל של החיילים שלי לא ירד'", מוסיפה האם.
לדבריה, "הוא נכנס לרעים והתחיל לירות על המחבלים ושחרר מספר משפחות. עד היום אנחנו מקבלים מכתבי תודה מאותן משפחות. הוא התקדם קדימה והמשיך להילחם שכדור קטלני פגע בלב הרחב והאוהב ישראל שלו. פגשתי מאוחר יותר מישהו שהיה לידו בשעת הפטירה ושאלתי אותם אם אמרו איתו 'שמע ישראל'. הוא ענה לי: 'לא, היינו במצב של לחימה אדירה. אבל אני רוצה להרגיע אותך שכשפינו אותו - הדבר הכי אנושי שיכולתי לעשות הוא לתת לו נשיקה במצח מתוך עולם הזוועות שהיינו נתונים בו ולהיפרד ממנו בצורה כזו'".
רועי ז"ל, כאמור, נפצע במבצע 'צוק איתן' באורח אנוש אבל לא היה מוכן לוותר על הצבא. "נפלו עליהם שלושה טילים בשג'עייה וכל בניין קרס. הקב"ה הוציא אותו בפינצטה והאריך את ימיו עד המלחמה הנוכחית".
"רועי לא נח. הוא אמר שאין מצב שהוא לא יחזור לצבא. הרופאים חששו לענות לו בנושא כי הוא לא היה מודע למצב שלו. הם חשבו שהוא לא מציאותי ולא הצליחו להסביר לו את זה. לאט לאט הם הסבירו לו ונפל לו האסימון והוא הבין שהם לא יאשרו לו לחזור לצבא. הוא לא התייאש ונסע לבני גנץ שאמר לו שהוא לא יכול לאפשר מה שהרופאים לא מאשרים. הוא עשה את כל הטיפולים, נסע למקסיקו לשחות עם כרישים כדי להראות שהוא מסוגל וכשיר לחזור לצבא. הוא אמר לי 'זה הייעוד שלי אמא. למטרה הזו נולדתי. אני מרגיש שאני כמו שופר של עם ישראל. צריך להציל אותם. אני רוצה שעם ישראל יישב לבטח בארצו, ארץ אבותינו שהובטחה לנו'", משחזרת האם.
ודווקא אותה נסיעה עם גנץ - בסופו של דבר היתה הצעד הראשון בדרכו של רועי ז"ל בחזרה ללוחמה. "גנץ ראה שהוא כל כך מבואס ושבור מהרעיון שהוא לא חוזר ללחימה ואמר לו: 'יודע מה, אקח אותך לארצות הברית ותספר על יושר הלחימה שלנו ועל מה שהחיילים שלנו עושים'. הם כל כך הוקסמו ממנו, הוא הוזמן לבית של הרמטכ"ל האמריקאי, הוזמן לפנטגון. תוך כמה ימים הוא קיבל שלוש מדליות זהב וגייס כ-30 מיליון דולרים לצה"ל. רצו אותו לכל מיני תפקידים בכל מיני ארצות והוא התעקש להמשיך ולהיות לוחם בשטח".
את החיבוק הגדול של עם ישראל שקיבלה לאחר נפילתו של בנה היא לא שוכחת. "האהבה של העם היתה מדהימה. ההערכה אליו, הכמיהה אליו, ההערצה. אני חשה ששלמה ואני גידלנו ילד לתפארת. אני כל כך גאה בו. כשהוזמנו למסע כומתה, מאוד התרגשתי, והיו לי שתי דמעות. שאלתי את עצמי מה הן שתי הדמעות האלה? והשבתי - שאחת הן מתוך גאווה - של אמא ישראלית שמגדלת גיבור כזה, שיהיה גיבור בעם ישראל, והדמעה השנייה - היתה של דאגה".
לאחר מותו, שמעה על דמות המפקד שרועי היה עבור פקודיו. "הוא היה מפקד מדהים - משכמו ומעלה. החיילים מספרים לי שהוא מפקד מהסוג שפוגשים רק באגדות. נחוש, מדויק, מלא כריזמה. יום אחד הוא וחייליו היו צריכים להיכנס לאזור מסוכן - והחיילים שהיו צעירים מאוד - חששו. רועי הוציא קופסת מסטיקים ואמר להם 'חבר'ה תלעסו - תוציאו את האנרגיות על המסטיקים. וכך הם נכנסו - לועסים מסטיקים. איזה מפקד חושב על דבר כזה בזמן לחימה?".
לצד זאת רועי ז"ל היווה גם אוזן קשבת לחיילים רבים - לא רק כאלה ששירתו תחת פיקודו. "באה אלי אישה ואמרה לי בהתרגשות - 'רציתי להודות לך'. היא אמרה לי שהבן שלי הציל את הבן שלה. היא סיפרה שהבן שלה רצה להתאבד - ואפילו לא היה מהפלוגה של רועי - אבל היא שמעה שהוא שומע ומבין והשיגה את מספר הטלפון שלו ושוחחה איתו. הוא ענה לה - 'מעכשיו הוא הבן שלי, לא הבן שלך'. הוא נתן לו טיפולים פסיכולוגיים, חופשה, והבחור הזה הפך להיות קצין מצטיין, סיים את הצבא והלך לטכניון והשיג תארים רבים".
"אדם אחר הגיע אלי וסיפר לי גם 'הבן שלך הציל את הבן שלי'. זה היה סיפור אחר. כשהם היו בשג'עייה במבנה הזה שירו עליו שלושה טילים, רועי לא נתן לו להיכנס למבנה. הוא תהה למה הוא לא מקשה לו להיכנס אז הוא ענה לו 'אתה חתן, אתה לא צריך להיות פה'. הוא בקושי הספיק לסיים את הדברים ונפלו שלושת הטילים", היא מוסיפה.
ביום הזיכרון הראשון שאותו היא תחווה כאם שכולה יש לה בקשה אחת. "תרמנו את היקר מכל לעם ישראל אבל אנחנו מודים לקב"ה שנתן לנו ילדים כאלה שיכולים להילחם ללא פחד ומורא ונותנים את נשמתם למען ארץ ישראל. אני מבקשת שזה לא יהיה לחינם. שימשיכו להילחם כי יש לנו רק ארץ אחת".
"ביום העצמאות אנחנו רוצים להיות עצמאים. קיבלנו את הארץ הזאת בזכות ולא בחסד. קיבלנו אותם מאבותינו, אחרי אלפיים שנות גלות, שעברנו תופת בשואה, רדיפות ופוגרמים, ויש לנו רק מדינה אחת עליה אנחנו צריכים לשמור כבבת עינינו. אנחנו וכל המשפחות השכולות נתנו את מיטב בנינו. אנחנו רוצים לכבד אותם ושזה לא יהיה לשווא", היא מסכמת.