
הרב פרופ' יצחק כהן, המנהל האקדמי של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומרצה במרכז אקדמי לב, עומד על כמה עניינים בפרשת השבוע המתכתבים עם חיינו.
התורה מצווה אותנו בפרשתנו 'קדושים תהיו כי קדוש אני'. לא מובן. איך קדושתו של ה' תצליח לגרום לנו, בני תמותה ובני אנוש, להיות קדושים? אפשר לדרוש מאיתנו ללכת בדרכיו של ה', 'מה הוא רחום אף אתה רחום...' אך להיות קדוש? לא רק זאת אלא שהמדרש סותר את הדרישה: 'יכול כמוני – אלא קדושתי למעלה מקדושתכם'.
בדיוק מה שחשבנו – אנו לא באמת יכולים להיות כמו ה'. ומה זה בכלל? וכיצד הקריאה לקדושה נמצאת דוקא בפרשה שרובה מצוות שבין אדם לחבירו? והאם לא מספיק להיות אנשים מוסריים וטובים כמשתקף ברוב מצוות הפרשה, 'לא תגנובו ולא תשקרו ולא תעשוק את רעך'? כפי שמקובל בחברת בני אדם? והאם זו לא 'אמירה גזענית' לומר שאנו קדושים?
פשר הדרישה להיות קדושים הטרידה את כל המפרשים. רש"י אומר בפשיטות: 'היו פרושים מעריות'. שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה'. הקושי הוא שהתורה דיברה בלשון של 'קום ועשה' ולא 'שב ואל תעשה'.
הרמב"ן חולק ואומר כי כוונת התורה היא שלא נהיה נבל ברשות התורה. כלומר, גם באותם דברים שהתורה התירה, עלינו לנהוג בקדושה. למשל, גם כשאדם אוכל מאכלות מותרים, עליו לדאוג שלא להיות 'בסובאי יין ובזוללי בשר', ולא יאכל אכילה גסה. וכן למשל, לא ישיח שיחה בטלה אך שהיא מותרת. יש לחיות חיים מדודים ומדויקים. הרמב"ן מוסיף עקרון חשוב בדידקטיקה של התורה: 'וזה דרך התורה לפרוט ולכלול'. אחרי שהתורה מפרטת מצוות ספציפיות – היא באה ומוסיפה אמירה כללית – ועשית הישר והטוב. כלומר, התורה רוצה לומר לנו, תבינו את רוח הדברים. תבינו את דרישת העל. אל תדקדקו במה מותר ומה אסור. אל תנצלו פרצות בדברים שאין עליהם ציווי. במחילה, אל תהיו 'עורכי דין' כשאתם באים לעבודת הקודש. תנו את הלב.
ובמה זה שונה מחוקים רגילים בכל חברה תרבותית? אתן דוגמא אחת מהפרשה: 'לא תיקום ולא תיטור את בני עמך'. המדרש מרתק: 'עד היכן כוחה של נקימה? אמר לו: "השאילני מגלך", ולא השאילו. למחר אמר לו: "השאילני קרדומך". אמר לו: "איני משאילך כשם שלא השאלת לי מגלך". לכך נאמר: לא תקום.
המדרש הולך ועולה מדרגה, כמעט בלתי נתפסת: 'עד היכן כוחה של נטירה? אמר לו: השאילני מגלך", ולא השאילו. למחר אמר לו: "השאילני קרדומך". אמר לו "הא לך, איני כמותך שלא השאלת לי קרדומך". לכך נאמר: לא תטור.'
התורה דורשת מאיתנו רמות מוסריות קשות להשגה. לא אנושיות. הן הרבה יותר מסדר חברתי. סדר חברתי היה אומר לנו ללמד את חברינו לקח ולא להשאיל לו כדי שיתקן את דרכיו. סדר חברתי, גם אם היה מפליג ומצווה להשאיל בחזרה, לא היה מורה לנו למחוק הטינה מהלב. אדרבה, היה מצווה לומר לסרבן כי אתה משאיל לו למרות שהוא לא השאיל, וכך היה מתקן דרכיו.
התורה מפליגה הרבה מעבר לכך, ומצווה אותנו על הלב ועל המחשבות. היא 'משטרת מחשבות'. מושג של גנאי בחברה מערבית תרבותית נאורה. התורה מצווה אותנו לנקות את השנאה מהלב, גם אם אין לה שום ביטוי חיצוני וגם היא לא פוגעת בחברה כלל. איך אפשר לעמוד בדרישות לא אנושיות אלו? התשובה מופיעה בסוף הפסוק: 'ואהבת לרעך כמוך - אני ה'.' גם כאן דרישה בלתי אפשרית. איך אפשר לאהוב את חברי כמו את עצמי. התשובה בסוף הפסוק: אני ה'. אם אתה יודע ומבין שגם מה שיש לך ניתן לך במתנה מאלוקים, קל לך יותר לחלוק אותו עם אחרים.
אך אם אתה מרגיש שהכל שלך וממך ואתה בעל הבית – קשה יהיה לך לחלוק אותו עם אחרים. אם אתה מבין שזה שלא השאילו לך, זהו מסר מאלוקים לתיקון שלך, אז אינך כועס על זה שלא השאילך ואינך מחפש לנקום בו. חברך היה רק כלי בדרך להעביר אליך מסר מהשמיים. זו נשגבות. זו רוממות. אלו חיים של אמונה. אם נחיה את חיינו בצל האמירה 'אני ה'. יש סיכוי שנגיע גם לניקיון הלב וניקיון הדעת. כמו התחושה במוצאי יום הכיפורים בסיכומם של ימי התשובה. תחושה של עמידה קצת מעל הקרקע.
כעת אנו מבינים שיש כאן דרישה וקריאה לקדושה ולא אמירה שאנחנו קדושים. 'קדושים תהיו' ולא 'קדושים אתם'. זו תוכנה ולא חומרה. זו לא גנטיקה ולא תורשה. זו קריאה למשימה, להציג לעצמנו ולעולם רובד גבוה ונשגב הרבה יותר מאשר רק סדר חברתי. בהחלט משטרת מחשבות ולבבות. הרבה מעבר למערב.
לע"נ כל הנופלים במערכה, הרוגי מלכות שנהרגו על קידוש ה', וזכו להיות קדושים שאין איש יכול לעמוד במחיצתם, ולע"נ אבי מורי ברוך מרדכי בן יצחק.