קרב רפיח בחודש אייר

לא הרחק מהמקום בו נהרגו השבוע ארבעה חיילי צה"ל, ליד כרם שלום, כשאיבטחו את הציוד לכוחות העומדים בפני הקרב על רפיח, עומדת אנדרטה גדולה ומרשימה, אחת ממאות האנדרטאות ברחבי המדינה לזכר חיילי צה"ל שנפלו במערכות ישראל, שאת זכרם נעלה ביום שני הקרוב - אנדרטת אוגדת הפלדה.

אוגדת הפלדה, בפיקודו של אלוף ישראל טל (טליק) ז"ל, היתה האוגדה שפרצה את הקו הירוק במלחמת ששת הימים לעבר רפיח. 'קרב רפיח' היה הקרב הקשה בו פרצה חטיבת השיריון 7 בפיקודו של שמואל גונן ז"ל, אז עדיין גורודיש, את קו הגבול. (מפקד הטנק הראשון שחצה את הגבול היה קצין צעיר, אביגדור קהלני שמו).

שייקה גביש, מי שהיה מפקד פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים, כותב בספרו 'סדין אדום' (עמ' 174): "בשעה 10:00, לאחר כשעה וחצי של לחימה, בסיוע מטוסי פוגה שתקפו מהאוויר כארטילריה אווירית, הגיעה החטיבה למרכז העיר חאן יונס והמשיכה מערבה לעבר מתחם רפיח. דגלים לבנים רבים נתלו על בתי העיר, ומשלחת של נכבדי חאן יונס יצאה כדי להיכנע לכוח הישראלי.

גורודיש לא רצה להתעכב בחאן יונס, והמשיך בתנועה לעבר רפיח. מפקד האוגדה ביקש ממני להכניס לעיר, שעדיין היתה בהלם השריון, כוח שישלים את ההשתלטות. בשעה 09:30, בעקבות הפגזות מכיוון רצועת עזה לעבר יישובי עוטף עזה, ביקשתי אישור לכבוש את רצועת עזה, והרמטכ"ל אישר לשלוח את חטיבה 60 כדי לכבוש את הרצועה. באותו הזמן נעה חטיבה 60 בציר חולות קשה לתנועה מדרום למערך רפיח, ואני הוריתי למח"ט חטיבה 11, סגן אלוף יהודה רשף, להיערך לכיבוש.

"...לאחר שסיימה את הקרב הראשון בחאן יונס, המשיכה חטיבה 7 בתנועה לכיוון מערב, הגיעה לרפיח בשעה 12:00 ונכנסה לקרב מול כוח מצרי חזק. בצומת רפיח התפתח קרב קשה, שבו ספגנו אבדות רבות..."

הקרב הזה הונצח בשיר ששמו 'קרב רפיח', שחיבר יורם טהר לב ושר אריק לביא אחרי מלחמת ששת הימים, בתקליט שקיבל את השם 'אריק לביא שר לאוגדת הפלדה': "באנו שחורים כפיח, באנו קרועים אבל. אנו אחרי רפיח - כמו שרצית טל! מול האוייב הגחנו, מי שנפל, נפל. על הנופלים פסחנו, רצנו קדימה טל"!
את הנופלים הזכיר גם מפקד החטיבה שמואל גורודיש, בנאום שנשא כהספד לחללי חטיבת השריון שבפיקודו, חטיבה 7.

כותרת ההספד היתה 'אחי גיבורי התהילה', כשם ספרו של הסופר היהודי-אמריקני הווארד פאסט, אותו כתב בשנת 1948, המספר על מרד החשמונאים – תוך רמז עבה להקמת מדינת ישראל. ההספד נישא לראשונה במסדר ספונטני חטיבתי בג'בל ליבני ביום האחרון של המלחמה, 10 ביוני 1967, ובפעם השנייה במסדר רשמי במחנה רפיח בספטמבר 1967.

"עמנו, למוד המלחמה על קיומו, שוב נלחם על חייו, והפעם פגע הברזל בברזל וצבאות האוייב הוכו מכה ניצחת", אמר גורודיש. "אתם הייתם חוד החנית של התקפת השריון על קליפתו הקשה של הצבא המצרי. בקרב תנופה אכזרי ומר, מלא הוד וגבורה, בסער, בדם ובאש, הבקענו מערכיו המבוצרים והשמדנו שריוניו בחאן יונס, מערכי רפיח, שייך-זואד, הג´ירדי ואל-עריש, ביר-לחפן, וביר-חמה ונתיב הדם והאש, בואכה איסמעלייה. בכל מקום שעברנו, השארנו מאחורינו שלדים שרופים, טנקים מתפוצצים וגוויות חרוכות".

וכאן אמר גורודיש את המשפט שהיום כבר נשכח, ובעבר היה אחת מאימרות הכנף המפורסמות ביותר: "אל המוות היישרנו מבט - והוא השפיל את עיניו!"

אנדרטת אוגדת הפלדה הניצבת כאן איננה האנדרטה המקורית. זו הוקמה לראשונה בעיר ימית שבצפון סיני. היא נחנכה עשר שנים אחרי מלחמת ששת הימים, ב-5 ביוני 1977. בפועל עמדה האנדרטה על תילה עוד שנתיים לפני כן, ממתינה לתאריך חנוכתה הרשמי.

אבל חיי האנדרטה לא ארכו. 5 שנים אחר כך, במסגרת הנסיגה מסיני, פוצצה האנדרטה שבסיני, אחרי ששימשה כאחד מסמלי ההתבצרות של מתנגדי הנסיגה, ובראשם צחי הנגבי, כיום ראש המל"ל, שהתבצר עם חבריו במרומי האנדרטה. אנדרטה חדשה, תואמת במלואה את קודמתה, הוקמה מול כרם שלום. רק לוחות הארד עם שמות הנופלים עליהם הועברו מהאנדרטה הישנה לחדשה. היא נחנכה בכ"ב בסיוון תשמ"ב, 15 ביוני 1982 – בשבוע השני של מלחמת לבנון הראשונה, אז עדיין בשמה הרשמי 'מבצע שלום הגליל', זו שהנחיתה מכה אנושה על הכוחות הפלשתינים בלבנון, אבל זירזה את צמיחת חיזבאללה, האירגון שמנחית על צפון הגליל מכות של טילים וכטמ"מים שרוקנו את חבל הארץ הזה מתושביו כבר שבעה חודשים.

כל חטאי הנסיגות

הנסיגה מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים, הושלמה השבוע לפני 42 שנה, ערב יום העצמאות תשמ"ב. במסגרת הנסיגה הזו נחצתה העיר רפיח לשתיים, בין שתי מדינות. גדר גבול הוצבה בליבה, חלקה המערבי של העיר נמסר לשלטון מצרי, ונוצרו התנאים האידיאלים לאירגוני הטרור לחצוב מנהרות תת קרקעיות בין שני חלקי העיר, על מנת להבריח בהם לרצועה אמצעי לחימה מכל הסוגים, מרובים ועד טילי קטיושה, בלי שלמדינת ישראל תהיה היכולת הצבאית למנוע זאת. זה היה החטא הקדמון הראשון שיביא בתוך ארבעה עשורים את אירגון החמאס לעוצמתו הצבאית, כפי שהופגנה בשמחת תורה האחרון.

הנסיגה מסיני, הגם שהיתה במסגרת הסכם שלום, גם קבעה את התקדים של עקירת יישובים בארץ ישראל משיקולים מדיניים. בהסכם עם מצרים הופיעו לראשונה המילים 'אוטונומיה פלשתינית' – שהיוו את הבסיס להסכם אוסלו עם הפלשתינים תריסר שנים אחר כך. בדיוק לפני 30 שנה, ביום העצמאות תשנ"ד, 1994, השתתפתי עם עוד רבבת אנשים בצעדת הזדהות עם גוש-קטיף, במחאה על הסכם עזה-יריחו, ראשון הסכמי הביצוע של הסכם אוסלו, שייחתם שבועיים וחצי אח"כ. אחד הנואמים המרכזיים באותה עצרת היה כמובן – אריק שרון, גדול הבנאים של גוש קטיף. אני זוכר את ההאשמות הכבדות שהטיח שרון ביצחק רבין על 'ההסכם המופקר' שהוא מביא, שמפקיד את ביטחונם של תושבי גוש קטיף וצפון הנגב בידיהם של מחבלים פלשתינים. ובהסכם אוסלו, להזכיר, אף יישוב לא נעקר.

בעקבות נסיגת צה"ל מרוב חלקי הרצועה במסגרת הסכם אוסלו, איבד צה"ל לראשונה את השליטה הצבאית והמודיעינית שלו על רצועת עזה. זה היה החטא הקדמון השני שהביא לטבח שמחת תורה.

עשר שנים אחר כך, ביום העצמאות תשס"ד, 2004, שוב השתתפתי בצעדת מחאה בגוש קטיף – הפעם נגד אריק שרון עצמו, ותוכנית 'ההתנתקות' המטורפת שהפיל על המדינה. הנסיגה מהרצועה לפני 19 שנה רק כדי למנוע הגשת כתב אישום מאריק שרון, העובדה שצה"ל יצא באופן מוחלט מכל שטחי הרצועה, היא זו שנתנה לחמאס את היכולת לבנות את כוחות הנוח'בה הרצחניים שלו, ואת היכולת הרקטית המטורפת שלו – והביאה בסופו של דבר לרצח 1200 ישראלים בשמחת תורה, ולמלחמת הדמים כבר שבעה חודשים שעדיין סופה לא נראה באופק.

זה כבר לא חטא קדמון – זה כבר היה פשע של ממש.

את הפשע הזה חייבים לתקן. ממשלת ישראל קיבלה סוף סוף החלטה נכונה: לנהל מו"מ לשיחרור החטופים – תוך כדי מלחמה. לא המתנה פאסיבית אלא תוך כדי השמדת כוחות החמאס. אסור להסתפק בכיבוש רפיח. חייבים לחזור גם לעזה, חאן יונס, מחנות המרכז ודיר אל בלאח, להיכנס ולא לצאת. רק זה יבטיח את הניצחון והחזרת החטופים. השליטה הצבאית ברצועת עזה צריכה להיות אך ורק ישראלית. הכוח החמוש היחיד ברצועה יהיה רק צה"ל. השליטה האזרחית צריכה להיות בידי גוף אחר, ערבי מן הסתם, וכאן כל האופציות פתוחות: גם הרשות הפלשתינית בתנאי שאינה מפעילה את כוחות הצבא שלה, או קואליציה ערבית או גורמים מתוך הרצועה או כל גוף שינהל את החיים האזרחיים ברצועה, בלי שליטה צבאית. בלשון יו"ש: שטחי B ולא שטחי A.

"כיהודים נלחמנו. על חיינו נלחמנו ובזעם נלחמנו"

ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל וליום העצמאות ה-76 למדינת ישראל, כשכוחותינו שוב נלחמים ברפיח, נחזור לאותו נאום של גורודיש 'אחי גיבורי התהילה', במילים שנשמעות גם עכשיו אקטואליות, בתקווה שתהיינה יותר אקטואליות:

"לא הסבנו ראשנו אל יקירנו שעם רכב-ברזלם עלו באש, לא עמדנו על הדם, ובחמת זעמנו, הבאנו ברעם שריוננו את המוות לתוך ליבו של האויב, עד שהכרענוהו כליל ושחררנו עמנו, מסיוט ההשמדה המיידית שאיים עליו על ידי אוייב אכזר.

"כי כיהודים נלחמנו. על חיינו נלחמנו ובזעם נלחמנו. וגבורת ההמונים התגלתה אצלנו - לא שיערנוה מראש. ועמנו לא במקרה קיים לעד. ואכן נצח ישראל לעולם יישאר.

"ידעו הנופלים וידענו כולנו מה המחיר. לקראת מה ולמה אנו הולכים לקרב; והלכנו כולנו - בנכונות, בהכרת השליחות, ומתוך תקווה שכולנו בונים עולם יפה יותר לבנינו אחרינו.

"נכונים - למחר, מתוך ידיעה שאת זעם השריון, הפעם - האוייב לא ישכח.

"במלחמה זו הניצחון כולו שלכם, חזקו ואימצו ותחזקנה ידיכם - אחי גיבורי התהילה!".

מתוך "חמוש במקלדת" בעלון השבת "מצב הרוח"