חיה מאיר, אמו של רס"ן דוד מאיר, לוחם סיירת מטכ"ל שנפל בראשית מלחמת חרבות ברזל, מספרת בראיון לערוץ 7 על התחושות עם ההצטרפות הכואבת והקשה למשפחת השכול וציון ראשון של יום הזיכרון כאם שכולה.
"הזיכרון עובד כל הזמן", היא אומרת ומוסיפה כי אינה יודעת מה עוד מצפה לה בהמשך, אחרי השנה הראשונה לנפילתו של בנה. "הוא נוכח שם הרבה, ועם זאת ההרגשה החזקה ביום הזיכרון היא שכל כך הרבה קדושים וטהורים נפלאים ומדהימים יש לנו, אנשים שלא ידענו שיש לנו, וככל שאני שומעת יותר אני נפעמת יותר מהעם שלנו ומהגיבורים שלנו".
"דוד שלנו הוא הבן הצעיר מתוך שבעה. ילד עם הרבה עוצמות ויכולות והמסגרות היו צרות עליו. הוא אהב ספורט, אופנועים וטרקטורוני שטח, סנפלינג, צלילה, טיפוס, טיולים, שירה והיה טוב בכל הדברים האלה, אבל ברובד הפנימי, לב רגיש, רגישות לזולת, חברות מדהימה לחברים שלו, משהו פנימי עמוק נכח שם כל הזמן ופרץ ככל שהוא גדל. ככל שנקפו השנים הרווחנו ילד נהדר, טוב, מטיב ואהוב עם המון חברים מכל קצות העם שלנו".
"הוא היה בעל עקרונות מוצקים ולא התבייש לבטא את עמדותיו, ומצד שני הוא ידע לחלוק באהבה, להיות חבר גם של אנשים שונים מאוד ממנו. היו בו קצוות שבדרך כלל לא נתפסים ביחד כמו לוחם עז נפש ורוח, מאוד מצליח בתפקידו הצבאי, ומצד שני חם אוהב ורגיש. בין ילדינו הוא ביטא את אהבתו למשפחה באופן הכי גלוי באמירות, במחוות בכיף של חיים ושמחה. זכינו", אומרת חיה.
בהתייחס למנהיגות הישראלית אומרת חיה כי "יש רבים שלא יוכלו לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה. הם נושאים באחריות וצריכה להיות אחריות מלאה, ומצד שני יש תחושה קשה שהקב"ה סימא את עיניהם, שאבדה חכמת חכמיו בינת נבוניו תסתתר. זה היה כל כך גורף כך שאני לא יכולה להשאיר את זה רק ברמה האנושית. יש כאן הנהגה של הקב"ה שקשה לנו איתה, אבל ברור לי שהקב"ה שם, כך שאני לא מוצאת את עצמי במקום של כעס".
עוד נשאלה על קושי המעבר בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לבין יום העצמאות והיא אומרת שאכן הקושי קיים אך הוא לא חדש, והא עצמה מכירה את הקושי הזה היטב ממכריה המשפחתיים שגם בהם יש הטמונים בהר הרצל. "חלקת גדולי האומה היא במקום שבו הבחורים הנפלאים האלה נמצאים וכיוון שאני חווה כבר שנים את יום העצמאות כיום של הודיה על הטוב שהקב"ה זיכה אותנו בו, על שאבותינו לא חלמו על מה שיש לנו כאן, אז המעבר ליום העצמאות הוא לא מעבר ליום הילולה בתרועות גיל אלא מעבר מזיכרון המחיר הכבד להודיה על כל הטוב. כבר שנים אני חווה את זה כמעבר נכון".
כחברה בפורום הגבורה הקורא להמשך הלחימה עד להכרעה ולניצחון אומרת חיה כי גם היא הייתה רוצה להבטיח ברוח שירו של יהורם גאון 'שזו תהיה המלחמה האחרונה', אך היא אינה רוצה שעם ישראל ישוב לאותם מקומות בהיבט של רמת ההרתעה ובהיבט הקרעים שבתוכינו. את כל אלה עלינו לתקן. "לא הייתי רוצה ששערה משערות ראשו של חייל תיפול ארצה רק משום שלא עשינו את מה שצריך".