בקרב הירואי של מעטים מול רבים להצלת קיבוץ כיסופים נפל בבוקר השבעה באוקטובר סמ"ר עדי צור. אימו, סיגל, התארחה באולפן ערוץ 7 ומספרת על בנה והקרב בו נפל שהחל באותה מתקפת טילים ופצמ"רים אדירה מרצועת עזה על האזור כולו.
עדי עוד הספיק לכתוב למשפחתו הודעה על המשהו המטורף שקורה במתקפת הטילים הזו, ולמעשה זו הייתה הודעה האחרונה ששלח בעודו על ג'יפ בדרכו לתל, ממנו יוכלו הוא וחוליית הצלפים שאיתו לתצפת לעבר מקורות הירי על מנת להגן מהמתקפה עליה דיווחו התצפיתניות.
כשהגיעו לנקודת התל גילו שהם מוקפים מכל עבר במחבלי נוח'בה שפתחו עליהם אש כבדה. עדי קפץ ראשון מהג'יפ, הסמל, מיכאל בן חמו, קפץ גם הוא ממקומו. האחרים נפגעו כשהם בג'יפ ומנקודה זו פתחו עדי ומיכאל בקרב מעטים מול רבים כשהם מושכים אליהם את האש ובכך מאפשרים לג'יפ ובו הנפגעים לסגת לאחור. מכאן ואילך נכנס גדוד 51 של גולני לפעולת הגנה על הקיבוץ ולמעשה מציל אותו.
בדקות אלה ניהלו עדי ומיכאל קרב שמעכב את המחבלים מלחבור לתוקפי הקיבוץ עד שהם מוכרעים. בבית, מספרת סיגל, היה ברור שמשהו קשה ומדאיג קורה, אך לא הייתה תחושה של דאגה אישית על מה שקורה לעדי, מאחר ובמכלול הדיווחים לא דובר בתקשורת על מתקפה בכיסופים.
בשעה שש בערב הגיעה הודעה מחייל גולני שמספר למשפחה שעדי היה בהיתקלות בשעות הבוקר וקיים מידע שהו נפצע בידו, מידע שהתברר כמובן כמוטעה. המשפחה החלה לארוז תיקים ונערכה ליציאה לבית חולים כלשהו, על מנת לפגוש את הבן הפצוע תוך כדי שמנסים לברר בבתי החולים השונים אם הגיע אליהם לוחם בשם עדי צור. התשובות השליליות מבתי החולים חיזקו את הדאגה והחשש ובשעה שמונה בבוקר נפתחה קבוצת הווטסאפ של אימהות הלוחמים ביחידה של עדי, וכשכל אחת סיפרה על הבן שלה שהתקשר המתח גבר "כי לא שומעים ממנו ועדי הוא ילד מאוד אחראי".
ביום ראשון בצהרים הגיעה שיחת טלפון מצלף שהיה עם עדי בג'יפ ונורה ביד והוא מספר לאחיו על השתלשלות האירועים בקרב. "מכאן החיים נעצרים כי אתה לא מבין, אתה בעיקר חרד ולא יודע אם הוא נהרג או נחטף", וזאת כאשר אין הודעה מסודרת של הצבא, וקצינים שיודעים פרטים אינם רשאים לספר על כך, בעוד המשפחה דולה עוד ועוד פרטים, איכון הטלפון מגלה שהוא מחוץ לכיסופים, וביום שני בערב הגיעה הדפיקה בדלת.
"הגבתי בקיפאון, בהבנה פנימית קשה ושקטה שהחיים נעצרו, שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה", היא אומרת ומספרת על התייסרות פנימית שמלווה אותה מאז התגובה ההיא באותם רגעים קשים.
מאז נפל עדי ז"ל מצטברים אצל המשפחה עוד ועוד סיפורים על הלוחם והאדם שהיה. סיגל מספרת שלפני גיוסו ביקשה שאולי יוותר לה ולאחר ששני אחיו הגדולים היו לוחמים, יבחר במסלול פחות מאתגר ומדאיג, אך הוא התגייס לגולני. במהלך הטירונות נפגעה אצלו השמיעה ורופאים המליצו שיפסיק את שירותו הקרבי בשל הרגישות שמתפתחת אצלו והחשש שיאבד את השמיעה בגילאים מאוחרים יותר. עדי בוחר שלא להיענות להמלצות ולצאת לקורס צלפים, ולאחריו משתלב בצוות הצלפים הוותיקים, ומשתלב ביניהם מתוך הבנת מעמדו כצלף צעיר, ובהמשך, כאשר מוקם צוות צלפים חדש הוא הופך לאחד הוותיקים בה, שם רואים בו "הסמוראי האחרון", הלוחם הוותיק שסומכים עליו ונעזרים בו ובניסיונו.
בשבעת החודשים שחלפו מאז נפילתו, פוקדים את בית המשפחה חיילים צעירים מהצוות המספרים על הקשר המיוחד שלהם עם עדי שהאיר להם את הדרך האישית כלוחם, שכל אחד ראה בעצמו החבר הטוב ביותר שלו. "הצעירים מספרים שהם ראו בו אח גדול, שהם חששו מהוותיקים אבל כשהוא היה מגיע הוא קיבל את כולם והסביר להם ושיפצר להם בלי מעמדות, הוא נגע בכולם", מספרת סיגל ומציינת לוחם אחר, עולה ממדינות חבר העמים לשעבר, שהגדיר את עדי כמי שהיה לו לאח, והמוטיב הזה של האח הגדול חזר ונשמע אצל עוד ועוד לוחמים. "מצד אחד הלב מתרחב, אבל מצד אחר הוא מתכווץ. בהספד בהר הרצל אמרתי שהוא היה ילד של מעשים ולא של מילים, ולא ידעתי עד כמה".
"קראנו לו נשמה יתרה כי הייתה לו נשמה גבוהה ועמוקה. התחושה הייתה שגדל כאן ילד מדורות קודמים, ילד עם יראת כבוד ללא חוצפה, תמיד קיבל, שאל וכיבד, רואים את זה כלפי אנשים מבוגרים, כלפי הסבים שלו, עזרה כלפי אנשים ובעלי חיים. הוא התנדב בעמותת 'ירושלים אוהבת חיות'", היא מספרת ומספרת על בחירתו של עדי לאמץ כלב ללא סיכוי, כהגדרתה, כלב נטוש ופגוע, ואכן הוא בחר לאמץ כלבה שעברה התעללות ונותרה ללא אצבעות שנקשרה בו וראתה בו 'הנסיך הקטן' שלה, כהגדרתה של סיגל.
אהבתו של עדי לכלבים הייתה נתונה גם לאותם הנטושים המסתובבים ברחבי יהודה ושומרון. הוא היה משאיר להם אוכל ומים, גם אם היה באמצע מסע או תרגיל. "החמלה למי שאין לו סיכוי הייתה מעוררת השראה", אומרת סיגל ואכן אחד המיזמים להנצחתו היא עמותה שהוקמה למען כלבים עזובים וחסרי סיכוי.
בהתייחס למעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, היא מספרת כי מזה שנים מדובר במעבר קשה עבורה, אך השנה המעבר הזה הוא בגדר מבעית. "כל יום שעובר הוא הרבה יותר קשה לנו. עדי היה הילד הקטן ולילד קטן יש את המקום שלו. בשנים האחרונות הוא היה לבד בבית כי אחיו הגדולים עזבו את הבית. הבית היה שוקק חיים והגינה הייתה כמו קאנטרי עבור כל החברים. החוסר שלו רק גדל בכל יום ומצער בצורה שאי אפשר להסביר. הלב מתכווץ. המעבר קשה. מדובר בשכול לאומי שכל המדינה בתוכו, החיילים עדיין נלחמים והחטופים עדיין בעזה והמעבר חד מדי וקשה".