יום הזיכרון השנה הוא שונה, השנה אנחנו זוכרים ויורים. זוכרים קוברים ויורים ושוב זוכרים. השנה אנחנו במערכה שלמי ששכח את שורשיה, היא מתגלית במלוא רוחבה ועומקה – מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק ועד מסלול השיט הימי מהמזרח הרחוק אל ים סוף.
המציאות הזו השנה העמיקה שני זיכרונות ייחודיים שאני רוצה להעלות כאן:
הראשון הוא האופי הנשגב של אחינו ואחיותינו, הלוחמים הוותיקים במערכה הציונית והגיבורים והנופלים של חרבות ברזל. שקבורים כאן אלו לצד אלו בלב הארץ הטובה שלנו, בשומרון.
"אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה" אומרת לנו התורה, "אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר" את אלו זכינו ב"ה להכיר כאן בשומרון, בנחל קנה, במעיינות ההר אבל את ההמשך אנחנו לכאורה לא מכירים, "אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת". לא מכירים מחצבים של ברזל ונחושת בא"י. לפחות לא עד היום.
חכמינו הבהירו לאלו מחצבים כיוונה התורה "אל תקרי אבניה" - "אלא בוניה". הבנות והבנים, הבונות והבונים של הארץ הטובה, אלו עשויים מברזל: הקשר שלהם לארץ חזק כברזל, השייכות שלהם לאומה חזקה כברזל, ועצמת הגבורה והמלחמה שלהם היא קיר ברזל, קיר הברזל של ישראל.
אנחנו זוכרים את בניה ואת יהודה, את גלעד ואת שילה, ופתאום אנחנו מזהים את אותו ברזל בדם, את אותה שייכות ומסירות נשגבה, אצל אדם, אצל ישראל, אצל עמיחי-ישראל.
ואנחנו זוכרים ונזכרים בדבר מה על עצמנו, על המשאב הטבעי המרכזי של ישראל. לא רק החרבות מברזל אלא נושאי החרבות. רוממות אל בגרונם. כלומר אלו שנושאים בגאון את שם האל, את דגל הצדק והמוסר, דגל הטוב והחסד, דגל ישראל. רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, חרב כדי לדאוג שהערכים הללו הם שיובילו כאן, באזור ובעולם כולו.
ויש עוד תובנה שעולה אצלי דווקא השנה – כשאני מתבונן בהרוגי המלכות כאן, הרוגי מלכות שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתן, ברמי, בגלעד, בתחיה, ברחל, בנחמיה ובקרן ובעדי רבקה שהצטרפה אליהם – הם והחיילים אינם הרוגי מלכות רגילים.
יש הרוגי מלכות שנהרגו ונרצחו בשל עצם היותם יהודים, כמו במלכות הרומית ההיא.
אנשי השומרון שכאן הם בוודאי גם כאלו, נהרגו על היותם יהודים. אבל בניגוד לחנה ושבעת בניה, בניגוד לילדי וורשה שנרצחו ונשרפו בבירקנאו, הם גם 'הרוגי מלכות' של המלכות שלנו.
הרוגי מלכות ישראל, הם נהרגו לא ע"י המלכות אלא בשביל המלכות, בשביל שחרור המולדת, בשביל ההגנה על העם מיד צר וצורר, בשביל המדינה.
והשנה מתברר, אולי יותר מאי פעם, שיש גם קומה שלישית למלכות הזו שלהם. לא רק הרוגי מלכות ישראל, כי אם הרוגי מלכות ה'. המלחמה ברפיח ובזייתון היא מלחמה על וושינגטון ופריס, על מכה ולונדון. אנחנו ניצבים היום כולנו, העולם כולו, בפני אותה תופעה שהיתה פה אך לפני 80 שנה:
מדינה עם שאיפת השמדה, חברה עם חזון טוטאליטרי גזעני, המשתלטת על שטחים לא לה, בדיוק כמו אז עם אוסטריה והסודטים כך היום עם סוריה לבנון עיראק ותימן, מפתחת אמצעי לחימה להשמדה המונית וגם מפעילה אותו כמו שראינו לאחרונה.
זו אותה תרבות. זו ששלחה את מי שערף את ראשו של החייל ברחובות לונדון ואת אלו שערפו את ראשם של חיילינו בעוטף עזה, זו אותה תרבות ששלחה את האנסים לניר עוז ורעים ואת אלו האונסים מידי שבוע במאלמו, באמסטרדם ובברלין.
מלחמת התרבות הזו היא לא רק מלחמה על הארץ, היא גם מלחמה על השמיים, על אלוהים – מיהו האל? מקור הטוב שבא להיטיב ולהעצים את האדם או זה שבא להכניע אותו כעבד.
אלוהים הנותן את מתת החירות, החירות לבחור, החירות לחשוב, החירות המבטאת את צלם האלוהים שבנו, או אלוהים הכופה על האדם את גורלו, המשליט עליו ועל העולם כולו את דינו בסייף.
הרוגי המלכות שלנו הם הרוגי שלש מלכויות – הרוגי מלכות ברברית ואכזרית, הם הרוגי מלכות ישראל והם גם הרוגי מלכות ה'.
ואנחנו השנה זוכרים ויורים - קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם – יהונתן ושאול נהרגו אבל החרב שלהם מבטיח דוד המלך לא תשוב ריקם, ואנחנו מחוייבים להמשיך בכל שלש החזיתות בו ילדי הברזל שלכם לחמו כאזרחים וכחיילים.
בחזית הראשונה - בעזה ורפיח – לא 'מכה כואבת' – מכה אנושה, מכה של ברזל. לא כיסוח דשא - עקירת הדשא. לא שליטה מבצעית או פשיטות, אלו לא מושגים של אבני הארץ הזו, שליטה מלאה
מיד-מרדכי לרפיח, שליטה בסיוע, במרחב, בגבול, באוכלוסייה. לא לסגת לאחור למאחורי הפרימטר, לא להשיב ריקם את כל חרבות וחיי חיילינו.
בחזית השנייה - מלכות ישראל – עליה שמרו בחייהם ובמותם, לעמוד איתנים מול כל הלחצים מבית ומחוץ. על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה, לא רק בלילה צריך שומרים, גם ביום, בהצבעות הגלויות באו"ם, באיומים הגסים שנשמעים בחדרי חדרים. לא לסגת לאחור.
לעמוד על שלנו, על הזכויות שלנו, על המולדת שלנו, בירושלים, בעזה ובשכם, על הרעיון הלאומי הצודק ביותר בעולם – הרעיון הציוני.
ובחזית השלישית, חזית התרבות העולמית – מול שני הכוחות שחברו להם יחדיו – עשיו וישמעאל – הפרוגרס הפוסט-מודרני והאסלאם הסלאפי, כוחות שמאיימים על הזהויות המכוננות אותנו כבני אדם, כוחות המביאים אלימות, רשע ועוול – גם בחזית העולמית הזו, אולי החשובה ביותר, אסור לסגת אחור.
להיפך, אנחנו צריכים להביא לקדמת הבמה העולמית את דרך ה', דרך אברהם אבינו, דרך הצדקה והמשפט, האמת והחסד. ללמד בני יהודה קשת – הנה היא כתובה על ספר הישר. העולם מחכה לבשורה הזו.
הרוגי מלכות – אין כל בריה יכולה למוד במחיצתן, אבל כל בריה צריכה ללכת בדרכן ולהילחם כמו שהם נלחמו, כמו שאמר הרב מלמד בהספדו על האחים השכנים כאן מגב ההר, הלל ויגל: "אם צריך לחיות – נחיה, ואם צריך למות – נמות". אנחנו כאן, אנחנו נלחמים בהשראתכם בכל החזיתות וגם אם יתמהמה הניצחון – הוא בוא יבוא.