למרות הרוטינה הקבועה, הנאומים הצפויים מראש, הטקסים המוכרים גם משנים עברו, יש בכל יום זיכרון משהו נוגע ללב. משהו ייחודי. משהו מרגש וכואב.
בכל שנה אנחנו נחשפים לעוד סיפור גבורה, לעוד רגע בלתי נתפס, לעוד משפחה שהקריבה את היקר לה מכל.
לי אישית היו שני רגעים כאלו השנה: האחד כשצפיתי בתיעוד המקסים של הרב אליהו מירב, יהודי חרדי מבוגר שהשתתף בטקס הזיכרון של חללי גדוד נצח יהודה, לזכר בנו הנופל, והתעקש לעמוד בזמן הצפירה על אף מוגבלותו והיותו בכיסא גלגלים.
השני היה התיעוד המצמרר של בני משפחת לוינשטרן, חמשת הילדים היושבים על קברו של האב הקדוש ומנשנשים חטיפים, וההסבר המופלא של האלמנה "אנחנו תמיד מתנהגים ככה כשאנחנו בבית... השארנו לך מלא בלאגן על הקבר, מקווים שזה שימח אותך שאנחנו עדיין ילדים אוהבים".
כך, במשך שנים היה יום הזיכרון טאבו. אירוע שהוא מעל המחלוקות והפלגנות שמאפיינים את חיי היומיום שלנו כאן. אם נתעלם מאי אלו חיפושי אנקדוטות בשוליים הקיצוניים (מי זוכר את ציידי ההליכה בצפירה במאה שערים...), זה היה יום של כאב לאומי, יום של ממלכתיות - כמו שאוהבים לכנות אותה היום.
לימין הישראלי היו די והותר שנים להתלונן בהן על הממשלה, ולהאשים אותה - במידה רבה של צדק - בחלק מהחללים. כך בתקופת אוסלו וכך בתקופת ההתנתקות. ובכל זאת, הטקסים הממלכתיים כובדו, נציגי הממשלה נשאו את דברם, המשפחות והחברים נשאו את אבלם, וכולם הכירו בכך שמדובר ביום ללא פוליטיקה.
מתי ומי בכל זאת העז לשבור את הטאבו? ניחשתם נכון: זה התחיל בשנה שעברה עם מתקפות רבתי על שרים ונואמים במגוון אירועים, והמשיך השנה במסע דה לגיטימציה לנציגי הממשלה, מסע מאורגן ובמקרים רבים כזה שנעשה על ידי פרובוקטורים מקצועיים, בניגוד לרצונן, לבקשתן ולכבודן של המשפחות השכולות.
(כן, אני יודע שהייתה גם אנקדוטה וחצי בממשלת בנט-לפיד, אבל זה בדיוק מה שהיא הייתה. מקרה בודד וחריג בשוליים, וגם כזה שזכה לגינויים מקיר לקיר, להבדיל מהמערך המשומן של שיבוש האירועים השנה).
השמאל הישראלי, בחלקו הקטן אבל הרעשני, מוכן לשבור את הכל כדי להשיג את מטרותיו. אותם אלו שלפני פחות משנה איימו להחריב את צה"ל, לרסק את הכלכלה הישראלית, להזיק למדינה בכל דרך, רק כדי למנוע איזו חקיקה שתתקן את עילת הסבירות או תשנה את הרכב הועדה למינוי שופטים. הם אותם אנשים שהרשו לעצמם גם לרמוס את יום הזיכרון כדי להשיג עוד כמה דקות מסך, עוד כותרת או שתיים, להציק עוד קצת לאיזה שר או ח"כ.
ואחרי הכל, צריך לומר בקול צלול: כמו שהיה לפני שנה - כך גם עכשיו, מדובר במיעוט רעשני, קולני וצווחני. בקבוצה קטנה ודורסנית, קבוצה שמתקשה לעכל את הרעיון שהמדינה זה לא היא, שיש כאן עם נפלא ומופלא, שיודע להתאחד במצבים קשים ובימים רגישים, שיודע להתגבר על אתגרים, גם כשהם מופיעים בדמות קומץ צרחנים פרועים.