חשבון נפש

דבר מדהים, שמתפרסם כאן לראשונה, קרה לפני כשבוע. השרה וחברת הוועדה לבחירת שופטים אורית סטרוק ביקשה לזמן את נציב תלונות הציבור על שופטים אורי שֹהם לישיבת הוועדה, כדי שניתן יהיה לדון עימו על החלטותיו בעניינו של שופט בית המשפט העליון ח'אלד כבוב.

זאת על רקע שישה פרסומים של עבדכם הנאמן ב'כאן 11' בחודשים האחרונים. סטרוק התנהלה ברצינות ובאחריות. במקום לדרוש מיד את הדחתו של כבוב, היא ביקשה קודם כול לשמוע את נציב תלונות הציבור אורי שהם שדן בעניינו, כדי לקבל את חוות דעתו. אולם היועץ המשפטי של הנהלת בתי המשפט ברק לייזר שלח חוות דעת הקובעת כי לא ניתן להביאו לדיון. "ככלל, הוועדה לבחירת שופטים אינה מזמנת גורמי חוץ להופיע בפניה. הזמנת גורמי חוץ לדיון בפני הוועדה אינה עניין המגובה בכללים החלים עליה, ולמיטב הידיעה נעשית במקרים חריגים ונדירים בלבד ולצורך עניינים הקשורים בסמכותה".

היועמ"ש לייזר הוסיף וכתב כי "זימון הנציב לוועדה לבחירת שופטים לצורך מתן הסברים אודות החלטותיו, הופך את הוועדה הלכה למעשה לגוף מבקר, אשר בודק מבחינה מהותית את תוכן החלטות הנציב. זאת, בניגוד להוראות חוק הנציב לפיהן החלטות הנציב וחומרים רלוונטיים יימסרו לגורמים המוסמכים לפי החוק בלבד – בענייני משמעת, לשר המשפטים ולנשיא בית המשפט העליון".

לקרוא ולא להאמין. הוועדה לבחירת שופטים ממנה את נציב תלונות הציבור על שופטים והיא מוסמכת להעביר אותו מתפקידו, היא ממנה שופטים וגם מוסמכת להדיח אותם – אבל היא לא זכאית לשמוע הסברים של הנציב כדי שתוכל לקבל החלטה בעניין כהונת שופט. זאת בטענה המופרכת שאם היא תשמע את הסבר הנציב היא תיהפך לגוף מבקר על הנציב. אבל חכו, הטוב עוד לפנינו.

היועמ"ש לייזר מוסיף וכותב כי "האמור אף עולה בקנה אחד עם חובת הסודיות המוטלת על הנציב ועובדיו לפי סעיף 13 לחוק הנציב, הקובע כי רק שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון רשאים לקבל חומר או מידע מהנציב, וזאת לאחר סיום הטיפול בתלונה, ורק לגורמים אלה שמורה הזכות להתיר פרסום פרטי תלונה שהטיפול בה הסתיים". חוות הדעת ממשיכה וקובעת כי "מכאן שלוועדה לבחירת שופטים אין סמכות להורות לנציב למסור לידה חומר או מידע הנוגעים לתלונה וממצאיה".

הפרשנות הזאת מופרכת לחלוטין, אבל גם שגויה עובדתית. במכתב שהגיע לידיי הנושא את התאריך 7 באפריל 2024, כתב ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון עוזי פוגלמן לנציב שהם כך: "שר המשפטים ואנוכי החלטנו כאחד להתיר את פרסום החלטותיך בעניינו של כבוד השופט חאלד כבוב לחברי הוועדה לבחירת שופטים". לייזר מתעלם מהעובדה הזאת, ששומטת את הקרקע מתחת לכל הממבו־ג'מבו המשפטי שהוא בנה, שמסתיים בקביעה החד־המשמעית: "נוכח כל האמור לעיל, אנו סבורים כי לא ניתן להזמין את נציב תלונות הציבור על השופטים להופיע בפני הוועדה לבחירת שופטים בעניין שבנדון".

יש מישהו עלי אדמות שיכול להגן על חוות הדעת הזאת? ליבי ורחמיי על היועץ המשפטי ברק לייזר שנאלץ לכתוב את חוות הדעת הגרוטסקית הזאת. לפני כשנה כתב ידידי קלמן ליבסקינד בנוגע למאבק של פעילי מחאה מסוימים נגד הרפורמה המשפטית כי "הם לא רוצים לנצח בוויכוח. הם רוצים למנוע ממנו להתקיים". המשפט הזה מתאים כמו כפפה ליד להתנהלות של הנהלת בתי המשפט. הרי הנציב שהם גם ככה נהג בשופט כבוב בכפפות של משי, וזאת לשון המעטה שבהמעטה, ועכשיו מגיע תורה של הנהלת בתי המשפט לקבור גם את המסקנות הדרדל'ה של הנציב.

הגוף הזה, אי אפשר לטשטש את העובדה הזאת, פשוט לא מסוגל לקבל ביקורת. אזכיר לכם שכאשר חברי הוועדה סטרוק וקרויזר ביקשו לדון בעניינו של כבוב לפני שסיים שהם לדון בחלק מן התלונות נגדו, ממלא מקום נשיא העליון פוגלמן יצא מגדרו כדי להסביר שזה לא יעלה על הדעת משום שקודם כול יש להמתין לבדיקת השופט שהם. המכתב של לייזר מוכיח שלא רק שהנהלת בתי המשפט אינה מוכנה לקבל את הביקורת, היא פשוט לא מוכנה לאפשר את קיום הביקורת.

עברי, דבר עברית

לפני שבוע כתב השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר בחשבון הטוויטר שלו כך: "חמאס ❤️ ביידן". הציוץ עצמו זכה ליותר מ־11 מיליון צפיות, ועוד מאות רבות של מיליוני צפיות בדרכים עקיפות. לצורך הדיון אניח בצד את השאלה האם הציוץ הזה היה מוצדק או חכם. בן גביר הוא לא שר החוץ ולא ראש הממשלה, הוא אחראי על ביטחון הפנים. למה הוא היה חייב לקפוץ בראש מיד לאחר דברי ביידן בעניין הקפאת העברת נשק לישראל כדי ללחוץ על ישראל לא לפעול קרקעית ברפיח?

ביולי 2023 חשף ג'וש בריינר הקלטות של שיחות שניהל בן גביר עם עובד זר שטיפל באביו ז"ל. הסכסוך הספציפי בין בן גביר לעובד הזר אינו מאוד מעניין ולא בטוח שהוא רלוונטי למשהו. מה שכן רלוונטי הוא רמת האנגלית של כבוד השר, ומיד אסביר מדוע. בתגובה לטענות של העובד, השיב בן גביר: "this is lier, this is lier, this is lier". ובקטע אחר נשמע בן גביר אומר: "this is not בסדר. The worker is not visa, is not שום דבר, and he can not stay at my house בלי שאתה תהיה שם".

זו רמת אנגלית של ילד בכיתה ד' במקרה הטוב. כשלעצמו, זה לא דבר נורא. אפשר להסתדר בלי לדעת אנגלית. אומנם שר צריך לדבר לא מעט עם עמיתיו מחו"ל, והשפה האנגלית היא כלי בסיסי, אבל אפשר למצוא לכך פתרונות. בן גביר הוא לא השר הראשון שאיננו שולט בשפה האנגלית. אבל אם אתה לא יודע אפילו לחבר שתי מילים באנגלית, מה גורם לך לחשוב שאתה זה שאמור להוביל את המדיניות התקשורתית של ישראל מול הממשל האמריקני?

בן גביר מעולם לא עסק במדיניות חוץ, הוא לא שר שאמון על מדיניות החוץ, הוא לא מבין בה כלום, הוא לא מכיר את החברה האמריקנית, הוא לא מכיר את התקשורת האמריקנית, הוא לא יודע איך להשפיע בלי לגרום נזק, אז למה הוא חייב לקפוץ בראש עם ההגיג המבריק "חמאס ❤️ ביידן"? האם הצורך האובססיבי להיות כל הזמן בכותרות בישראל הצדיק את הציוץ הזה, שלא קדמו לו דיון בקבינט, ישיבה עם גורמי המקצוע או חשיבה אסטרטגית כלשהי? בן גביר הוא חבר קבינט שעומד בראש מפלגה לא קטנה. אני לא טוען שבן גביר צריך לקבל את המדיניות האמריקנית בהכנעה, אבל לא תזיק טיפת צניעות. לא תזיק חשיבה אסטרטגית, בחינה מעמיקה, התייעצות רחבה והחלטה מושכלת במקום שליפה מהמותן.

על פי הדלפה שיצאה (בלי להתייחס מי המדליף, אבל השר המדליף לא התאמץ לטשטש עקבות) מישיבת הממשלה, בסוף השבוע שעבר התייחס השר בן גביר לדבריו על ביידן: "אנחנו גם אוכלים את הדגים המסריחים וגם מגורשים מהעיר... צריך לדבר עם האמריקאים בכבוד – אבל להבהיר שאם יש עלינו סנקציות אז יש פחות הומניטרי".

השר המדליף עדכן שסמוטריץ' השיב לו: "לדבר בכבוד כמו הציוץ שלך?" ועל כך השיב בן גביר: "דווקא כתבתי בעדינות רבה... ירבו ציוצים כאלה. אני מצפה מכל שרי הממשלה להצטרף אליי. יש תמיכה במה שאמרתי לא רק על ידי טראמפ שאמר דברים מאוד חשובים, אלא גם על ידי חלק מהדמוקרטים". השר המדליף ידע לעדכן שאיזנקוט ענה: "כדאי לנשום עמוק ולתת הרבה כבוד לנשיא ארצות הברית". בן גביר, כך לדברי הגורם האנונימי־כביכול שהדליף את תוכן השיחה, השיב כך: "כדאי לשדר מסר שאפילו בארצות הברית יש רוב נגד ביידן". ממש כך. המדליף האנונימי עדכן אותנו שהשר שאחראי על המשטרה מצפה מכל שרי הממשלה להצטרף אליו בביקורת האלגנטית על ביידן, והמליץ לשדר מסר שאפילו בארצות הברית יש רוב נגדו.

אני בכוונה לא מתייחס לשאלה האם הציוץ של בן גביר היה חכם או מוצדק. אפשר לקבוע בוודאות ארבעה דברים: תחום עיסוקו של בן גביר הוא ביטחון פנים ולא מדיניות חוץ. לא קדמה לציוץ הזה עבודת מטה כלשהי. בן גביר אינו מכיר כהוא זה את החברה האמריקנית ואת רזי הדיפלומטיה, והוא הדמות האחרונה שיכולה להזיז אזרח אמריקני כלשהו מדעתו.

לפני חודש הטיל ממשל ביידן סנקציות על חברו הקרוב ואיש סודו של בן גביר, בנצי גופשטיין. בן גביר מנודה בארצות הברית. אם באמת מדיניות החוץ של ישראל חשובה לבן גביר, וההצלחה ברפיח חשובה לו – מוטב שלשם שינוי יתאפק קצת.

מי שעוקב אחרי חשבון הטוויטר של השר בן גביר, יכול בקלות להתבלבל ולא להבין מה תפקידו המיניסטריאלי. הפשיעה ברחובות לא מעסיקה אותו. למרות המצב המלחמתי שאנו שרויים בו, יש בישראל זינוק דרמטי באחוזי הפשיעה. החל במכת המדינה של גניבות רכב, בואכה רצח בחברה היהודית וכלה בהכפלה של מקרי הרצח בחברה הערבית. אז עם כל הכבוד להטרלות, אולי כדאי שהשר שאמון על המשטרה יתרכז קצת יותר בעבודת המשטרה ובמיגור הפשיעה? הרי הוא נבחר על הטיקט של המשילות והביטחון האישי, לא על הטיקט של המסבירן הלאומי.

בואו חשבון

אבל הבעיה הזאת רחבה הרבה יותר מבן גביר. אינני חסיד של סקרים, אבל ודאי שאי אפשר להתעלם מהם טוטלית. והסקרים מנבאים כיווץ של גוש הימין.

בן גביר עצמו מתרומם, סמוטריץ' מדשדש, אבל המחנה מתכווץ דרמטית. קשה להכיל ולעכל את האבסורד הזה. הרי במשך שנים האגף הניצי הזהיר שמעזה תיפתח הרעה, שמדיניות הסבבים היא אסונית, שדחיקת הקץ תעלה לנו במחיר דמים כבד מנשוא, שהיציאה מגוש קטיף תסכן את ישראל, שעסקת שליט היא אסון בהתהוות, והרשימה עוד ארוכה. אז איך אחרי הכול, המחנה הזה התכווץ כל כך דווקא כשתרחישי הבלהות התממשו? איך יכול להיות שדווקא המחנה שהזהיר שוב ושוב ושוב בניגוד לכל דברי הלעג, הלהג, הארס והשטנה שהופנו כלפיו הוא זה שמצטמק? איך יכול להיות שאורית סטרוק עלולה לראות את הכנסת דרך מסכי הטלוויזיה, כשהיא אחת הבודדות שהזהירו מפני הקונספציה בזמן אמת?

אפשר להאשים את התקשורת הישראלית, אבל כדאי גם להסתכל פנימה ולעשות חשבון נפש. האם המחנה הנפלא הזה השתבלל בתוך עצמו ואיבד את הציבור בדרך, בגלל התבטאויות מלבות שנאה שלא הועילו דבר (למיטיבי לכת – תיזכרו בהתבטאות על "בר הסלטים"), בגלל סגנון התבטאות לא רגיש בנוגע לחטופים, בגלל מאבקים ציבוריים מיותרים שאינם קשורים בליבת האידאולוגיה של הציונות הדתית והטרלות שלא מקדמות דבר (לדוגמה, קיום הכנס חסר הטקט על התיישבות בעזה) – שבמקום לקרב אליו רבים ממחנות אחרים רק גרמו לאנשים מתוך המחנה לפזול החוצה אל עבר בני גנץ, שמקרין ממלכתיות למרות שקשה למצוא דבר אחד חיובי נוסף לומר עליו? לעניות דעתי, מנהיגינו לא מבינים או לפחות מתקשים ליישם שהדבר הראשון שחשוב לציבור כיום, לאחר טבח 7 באוקטובר, הוא תחושה של ערבות הדדית ושיח נורמטיבי ומאחד.

לא מעניין אותי כמה מנדטים יהיו לבן גביר וכמה מנדטים יהיו לסמוטריץ'. אני כן חושב שזה בכלל לא מופרך שהממשלה הבאה תתמוך בדרך זו או אחרת בהקמת מדינה פלשתינית. אם עוצמה יהודית והציונות הדתית לא יתעשתו בבהילות, אבו־מאזן וברגותי יצטרכו לשלוח את הפרחים דווקא למחנה שנלחם בכך שנות דור.

לתגובות:gravishai@gmail.com

***