בעוד שבועיים ימלאו 30 שנה להסכם שפתח את עידן הנסיגות מרצועת עזה – הסכם עזה-יריחו, הסכם הביצוע הראשון של הסכם אוסלו.
אני מניח שכל מי שצפה בטקס בקהיר בכ"ג באייר תשנ"ד, 4 במאי 1994, לא ישכח את ההצגה שעשה ערפאת בטקס החתימה על ההסכם, כשסירב בעיצומו של הטקס הפומבי לחתום על המפות הנילוות. מה שאמור היה להיות - מבחינת ממשלת רבין-מרצ - רגע שיא של חדווה והתעלות, הפך לקרקס נלעג שכולו בזיון.
אלמלא היו פניהם של הניצבים על הבמה במרכז הקונגרסים בקהיר מוכרים כמנהיגים בינלאומיים מכובדים בעולם כולו, ניתן היה לדמות כי מדובר באיזה מערכון של תיאטרון סאטירי: שר-החוץ האמריקאי, שר-החוץ הרוסי, נשיא מצרים, ראש-ממשלת ישראל, שרי-החוץ של ישראל ומצרים, כולם עומדים ומתווכחים בלהט, בשידור חי לעיני העולם כולו, עם מנהיג הרוצחים הפלשתינים, המנענע ראשו אנה ואנה במרץ, ובצד משמיע הנואם המכובד התורן את נאומו כשאיש לא מקשיב לו, כי הכל מרוכזים בוויכוח הסוער-שקט במרכז הבמה. ופתאום הפסקה וכולם יוצאים, ומיד הם חוזרים, ורבין וערפאת שוב חותמים אחרי שהיה נדמה שהחתימה כבר בעצם מאחוריהם.
הטקס הגרוטסקי הזה סימל אולי את הסכם אוסלו כולו.
נלאיתי מלספור בחצי השנה האחרונה כמה פעמים שמעתי את ההצעה למסור את רצועת עזה לשליטת הרשות הפלשתינית אחרי שנחסל את החמאס, "כי אין פתרון אחר", בתוספת איזה חלום רומנטי נוסח אוסלו, שברגע שהרשות הפלשתינית תקבל את השליטה על חבל עזה, הוא יהפוך לאי של שלום ושלווה והשקט ובטח. מישהו אמר 'סינגפור'?
אז לטובת ההיסטוריה, נזכיר שלפני 30 שנה מסרנו את רצועת עזה לידי הרשות הפלשתינית, ששלטה בשטח 13 שנה, עד שהחמאס סילק אותה משם בכוח הזרוע ביוני 2007. גם ב'התנתקות' הנודעת לשימצה, זו שהיתה אחד האירועים המרכזיים שהובילו לטבח שמחת תורה, מסרנו את רצועת עזה לרשות הפלשתינית ולא לחמאס.
ומה עושה הרשות הפלשתינית כשהיא מקבלת את רצועת עזה? בואו ניזכר מה קרה רק בחודשים הראשונים אחרי מסירת רוב הרצועה לשלטון הרש"פ לפני 30 שנה.
שבועות ספורים אחרי חתימת ההסכם, ביום צום ט' אב תשנ"ד, 17 ביולי 1994, התנהלו במחסום ארז קרבות עם המשטרה הפלשתינית. שוטר מג"ב רס"ם ז'אק אטיאס הי"ד, נהרג מאש השוטרים הפלשתינים. יומיים אח"כ, בי"א באב תשנ"ד, 19 ביולי, נהרג סגן גיא עובדיה הי"ד ליד רפיח, לא הרחק מציר פילדלפי. אחרי הפיגוע מנעו השוטרים הפלשתינים ביצוע 'מרדף חם' של צה"ל לתפיסת החולייה בתוך שטח הפלשתיני ברפיח, מעשה שהיה הפרת הסכם אוסלו מצד הפלשתינים. מיד לאחר הרצח נמסר לצה"ל ע"י המשטרה הפלשתינית כי נעצרו שלושה תושבים החשודים בביצוע הירי, אך עוד לא יבשה הדיו מעל ההודעה הפלשתינית, הם שוחררו בלי שימוצה עמם הדין.
ב-ז' באלול תשנ"ד, 14 באוגוסט 1994, נרצח בצומת כיסופים הצעיר רון סובל הי"ד. רה"מ רבין ז"ל הגיב על הפיגוע בחריפות יוצאת דופן, באיימו על ערפאת בפומבי, כי "אם הטרור יימשך יטיל הדבר צל כבד על התהליך המדיני". אמר? אז אמר. בח' בכסלו תשנ"ה, 11 בנובמבר 1994, נהרגו שלושה קציני צנחנים במילואים, סרן דרור אלעד, סרן חזי ספיר וסגן יותם רהט ה' יקום דמם, בהתפוצצות מטען שהופעל על ידי מתאבד שרכב על אופני-תופת בצומת נצרים ברצועה. עוד ארבעה חיילים ושני שוטרים נפצעו. כעבור שבוע, בט"ז בכסלו 19 בנובמבר, נרצח חייל צה"ל, רס"ל גיל דדון הי"ד, בצומת נצרים בירי של אנשי חמאס לעבר עמדה צבאית.
שחק כעס שמחבלים נהרגו
אירוע משמעותי במיוחד היה בא' בשבט תשנ"ה, 2 בינואר 1995. כוח של הרשות הפלשתינית שישב בנקודת משמר ליד מחסום ארז, פתח בירי לעבר סיור של צה"ל, לוחמי הצנחנים. מפקד האוגדה דאז, דורון אלמוג, בדיוק היה באיזור עם מפקד החטיבה הצפונית אל"מ נבי מרעי הי"ד, שייהרג שנתיים אח"כ בקרבות מנהרת הכותל.
השניים, שהיו בהכנות עם כוח של מסתערבי 'שמשון' לפעילות בשטח הפלשתיני, שמעו את הירי, וזינקו למקום התקרית. הם מצאו שם לוחמי צנחנים במילואים, נבוכים ולא יודעים מה לעשות. בנוהל שבעולם, התגובה המיידית היתה להסתער פנימה ולחסל את המחבלים. אבל כאן הרי מדובר ב'שותפים', 'מקבילים' ושאר מילים מכובסות מבית מדרשם של הוגי אוסלו.
בינתיים ירו המחבלים גם לעבר החפ"ק של אלמוג ומרעי. אלמוג, הקצין הבכיר, ביקש מאל"מ מרעי, דובר הערבית, שיקרא למחבלים להפסיק את הירי. מרעי קרא – ובתגובה הם קיבלו עוד צרור יריות.
ברגע הזה תמו אצל אלמוג כל ההיסוסים. הוא ונבי מרעי הסתערו לעבר הבית עם לוחמי 'שמשון' שנילוו אליהם. אלמוג זרק רימון אל תוך הבית, אחרי ניסיון נוסף של קריאה למחבלים להיכנע. שני מחבלים נהרגו בתוך הבית, ומחבל נוסף חוסל מחוץ לבית. המחבלים, להזכיר, היו 'שוטרים פלשתינים' שנשאו קלאצ'ניקובים באישור ממשלת ישראל. בהלווייתם הכריז יאסר ערפאת: "נפלתם בג'יהאד על ירושלים".
למחרת בוצע תחקיר של הרמטכ"ל אמנון שחק ז"ל, שכיהן רק יומיים בתפקידו כשהאירוע התרחש. שחק, שרק חודשים קודם לכן ישב עם בכירי הרשות הפלשתינית לסכם את הסכם הנסיגה, וכנראה עוד לא ממש הפנים שחבריו מהרשות הפלשתינית הם אוייב, לא היה מרוצה מהתוצאה, ונזף בפומבי בדורון אלמוג. "יכולת לפתור את הבעיה אחרת", אמר לו לפני כל פקודיו.
אלמוג, קצין דעתן ולא יס-מן, לא נרתע. הוא לקח את שחק לפינת החדר ואמר לו: "אמנון, זה היום השני לרמטכ"לות שלך. ביום הזה אתה יכולת לעמוד ליד הקבר שלי ולהספיד אותי. ואז מה היית אומר? שאני נלחמתי כמו שמצופה מקצין בצה"ל. אז זה מה שעשיתי".
ההתנהלות הזו הפכה לדפוס פעילות קבוע. הצצה ביומני המבצעים של כוחות צה"ל ברצועה יכולה ללמד על היקף הבעיות הביטחוניות של אותם ימים. דוגמה של שבועיים בלבד מחורף שנת תשס"ה, 1995, בכפר דרום:
* י"ד באדר א', 14.2 - מטען של 20 ק"ג התפוצץ ליד סיור צה"ל שנסע לחממות כפר-דרום. המשטרה הפלשתינית הגיבה לאחר הפיצוץ בירי לעבר חיילי צה"ל.
* ט"ז באדר א' 16.2 - יריות על העמדה הצפונית מצד צפון מערב. חבר זיהה גם פגיעה על גג בית וראה נותבים עוברים מעל הישוב.
* י"ח באדר א' 18.2 - מוצ"ש. יריות על העמדה הצפונית, חלק מהיריות עברו את היישוב מצד מערב.
* כ"ה באדר א' 25.2 - יידוי אבנים על חיילי צה"ל בעמדה הצפונית של כפר-דרום. כתגובה ירי של כדורי גומי ע"י חיילי צה"ל. המשטרה הפלשתינית ירתה על עמדת צה"ל.
* כ"ה באדר א' 25.2 - ירי על העמדה הצפונית של כפר-דרום בשעה 20:22.
* י' באדר ב' 12.3 - שבעה מטעני חבלה הוטמנו לאורך צירי התנועה ברצועה. אחד התפוצץ והשאר נוטרלו בידי כוחות צה"ל. מטרת המחבלים היתה לפוצץ את המטענים בזה אחר זה בהפרשי זמן קצרים, שעה שכוחות צה"ל היו במקום לצורך סריקות.
עד כאן סיכום של שבועיים.
ועוד תזכורת: ירי הפצמ"רים הרקטות לעבר צפון הנגב החל עוד כשהרשות הפלשתינית שלטה שלטון מלא ברצועה, גם לפני ההתנתקות, וביתר שאת אחרי שנסוגנו נסיגה מלאה מהרצועה, במשך כמעט שנתיים. ובשנתיים הללו ה'טיפטופים' של הרקטות רק הלכו וגברו. רק פתאים יאמינו שהפעם זה יהיה אחרת. כמו שאמר אלברט איינשטיין: "טיפשות היא לחזור על אותה הפעולה ולצפות כל פעם לתוצאה אחרת".
הטור המלא מתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון 'מצב הרוח'