אחרי סחבת ארוכה ומזיקה של שבועות וחודשים, ממשלת ישראל בראשות נתניהו וקבינט המלחמה בשיתוף גנץ ואיזנקוט התעשתו, הבינו שאין בסיס לעסקת חטופים, והוציאו את צה"ל למשימתו ברפיח.
כשכבר נראה היה שראש הממשלה כורע תחת הלחץ המשולב של הממשל האמריקני, נשיא מצרים א־סיסי, האו"ם ומוסדותיו, בתי הדין בהאג ושאר אויבים, יריבים וידידים, הצליח נתניהו להתעשת, כנראה בסיוע לחץ נגדי של הימין בממשלתו, ולהורות לצה"ל לצאת למערכה.
כיבוש רפיח והשתלטות על ציר פילדלפי הם צעדים הכרחיים להשגת כמה מהעיקריים שביעדי המלחמה: שחרור החטופים, השמדת כוחו הצבאי של חמאס, חיסול בכירי חמאס סינוואר, דף וחבריהם, ופירוז הרצועה מנשק. המנהרות תחת ציר פילדלפי הן נתיב ההברחה העיקרי שמספק לחמאס, ככל הנראה גם בימים אלו, חימושים ואמצעי לחימה. כל עוד הנתיב הזה פתוח, המאמץ הסיזיפי להשמיד את אמצעי הלחימה של חמאס נותר מוגבל ביעילותו.
בינתיים נראה שהמערכה ברפיח, תחת איפול תקשורתי, מתקדמת יפה. האוכלוסייה שאינה לוחמת נוטשת בקצב מהיר, וכוחותינו משתלטים על עוד ועוד חלקים מהעיר. אם יש משהו שעלול להכשיל אותנו יותר מכל לחץ חיצוני, זו המחלוקת הפנימית בתוכנו שיש מי שמתאמצים מאוד לעורר אותה שוב. תחת לחץ השמאל הקיצוני הקפלניסטי, נראה שגנץ ואיזנקוט גמרו אומר לעזוב את הממשלה וקבינט המלחמה, כשסוגיית גיוס החרדים תשמש בפיהם כצידוק לכך. כאן המקום לדרוש מהם לגלות אחריות לאומית ולא לאפשר לנושא הזה, החשוב מאוד כשלעצמו אך אינו דחוף או קריטי, ליצור קיטוב ולערער את היציבות הפוליטית בעת מלחמה. גם יואב גלנט ביציאותיו הפומביות נגד הממשלה וראשה משחק באש בדרך חסרת אחריות.
כל בר דעת מבין שחוסרים בכוח אדם לוחם בצה"ל לא ימצאו את פתרונם בטווח המיידי על ידי גיוס כפוי של חרדים. לא מדובר כאן בפתרון יעיל של בעיה ביטחונית, אלא לכל היותר במענה למצוקה חברתית של דרישה לשוויון בנטל, שכבר עשרות שנים מדברים בה וטרם מצאה את פתרונה. מי שמבין את הקריטיות של ממשלה רחבה בעת מלחמה, לא יוכל להיאחז בתירוץ הזה כדי לפרק אותה. יש לנו משימה להשלים בדרום, יש לנו עשרות אלפי גולים בצפון שחייבים לחזור הביתה. זה לא הזמן למשחקים פוליטיים במסווה של מאבקים עקרוניים חשובים וערכיים. מי שלא יצליח להתעלות למה שדורש מאיתנו גודל השעה, יוכיח שהוא לא ראוי להנהגה.
"חלופה שלטונית" זה ממשל צבאי
זה התחיל בתדרוכים של גורמים צבאיים, שהוציאו לתקשורת את הטענה כי צה"ל נאלץ לחזור ולפעול באזורים בעזה שאותם כבר כבש בתחילת המלחמה, רק משום שהדרג המדיני לא מחליט על "היום שאחרי" ולא דואג לחלופה שלטונית במקום חמאס. השבוע היה זה דובר צה"ל, תת־אלוף דניאל הגרי, בהתבטאות מוזרה ומקוממת שחורגת מתחום תפקידו, שהפנה את העיתונאים לשאול את הדרג המדיני לגבי חלופה שלטונית שהייתה יכולה ליצור לחץ על חמאס אילו דאגנו שתקום.
כאשר גורמים צבאיים חודרים אל תחומו של הדרג המדיני, זו סיבה לדאגה. לא רק משום שהם מתיימרים לייעץ בתחום שאינם מומחים בו, אלא בעיקר משום שהדבר מלמד על קוצר ידם לפתור בעיות באמצעים צבאיים. ומכיוון שגם אם איננו מומחים צבאיים, מעט זיכרון ושכל ישר עדיין יש לנו, אי אפשר שלא לזכור שמה שקורה כעת זה בדיוק מה שהוצג בפנינו שעתיד לקרות לאחר יציאת אוגדות צה"ל מעזה הכבושה.
כאשר הציבור, וגם לא מעטים מקרב החיילים, תמהו מדוע צה"ל נוטש את עזה ואת חאן יונס, את שג'עייה ואת ג'באליה, לאחר שהצליח להשתלט עליהן בעמל רב, בדם יזע ודמעות, ההסבר שקיבלנו היה שזו בדיוק התוכנית וכך אמורה להתנהל המערכה.
לא בכדי, אמרו לנו, דיברנו על מלחמה שתיקח שנה ויותר מכך. כי לאחר התמרון העצים הראשוני, שישבור את כוחו העיקרי של האויב, עדיין נידרש להיכנס מפעם לפעם ולכסח את העשבים השוטים שיצמחו שם מחדש. הסבירו לנו שגם במבצע חומת מגן ביהודה ושומרון, לאחר הכיבוש הראשוני של הערים הערביות הגדולות, נדרשו עוד שנתיים-שלוש של כיסוח חוזר ונשנה עד שהגענו להרגעה מלאה של השטח. זה מה שהסברתם לנו. אז עכשיו אתם עושים סיבוב פרסה וטוענים שאילו רק הואילה הממשלה להשליט את תומך הטרור אבו־מאזן על עזה, הצורך במבצעים החוזרים היה מתייתר?
כולנו זוכרים איך המבצע בבית החולים שיפא הוצג כיישום מוצלח במיוחד של דוקטרינת הכיסוח החוזר. הסבירו לנו שיציאת כוחותינו משיפא הביאה תועלת רבה, וגרמה לכך שמאות מחבלים שחזרו להתבצר שם נפלו לידיהם כפרי בשל. בזכות התמרון העצים, הסבירו לנו, הכניסה לשיפא הייתה הפעם עניין של דקות, במקום שבועות ארוכים של לחימה שנדרשו להגיע לשם בסיבוב הראשון. וכך יהיה גם בשאר המקומות שמהם יצאנו. אנו נחזור לשם מפעם לפעם, בכל עת שנרצה ובמהירות, ונכה בכל התארגנות חמאסית שתנסה לצמוח מחדש. אז אם זה בדיוק מה שקורה כעת, מה הבעיה בזה, ומה פשר הדרישה מהדרג המדיני לייצר "חלופה שלטונית"?
ונניח לרגע, לצורך הדיון, שישראל מעניקה לצורר אבו־מאזן על מגש של כסף את כל השטח שעליו השתלטנו בעזה במחיר דמם של מיטב בנינו. האם יש סיבה לחשוב שחמאס ירכין ראש ויניח לשלטון המסואב החדש-ישן לשלוט בו? כמי שמכירים כל פינה בעזה, ובעיקר מתמצאים ושולטים בעזה של מטה, מה יפריע למחבלי חמאס להגיח בכל עת מן המנהרות ולחסל את אנשי פתח המבקשים לשלוט בהם, ממש כפי שעשו בשנת 2007? איזה גורם מהרשות הפלשתינית, ממדינות ערב המתונות או מכל מקור אחר, יסכים לקחת עליו את ההתמודדות הקשה והסיזיפית עם מחבלי חמאס המסתתרים במנהרות? האם לא ברור שרק ישראל וצה"ל מצוידים בידע, באמצעים ובנכונות להקרבה הנדרשים למשימה הזאת?
נאמר זאת שוב: שום גורם אחר לא יתנדב לקחת במקומנו את השליטה האזרחית בעזה, וגם יסכים שצה"ל ימשיך לפעול שם בחופשיות נגד מחבלי חמאס. לא הרשות הפלשתינית, לא מצרים, לא איחוד האמירויות ולא קואליציה בין־לאומית כזאת או אחרת. ואם אנחנו מותירים ואקום שלטוני, מי שייכנס לתוכו הוא חמאס, כפי שכבר קורה במקומות שמהם יצאנו. כשאנו מפקירים את האוכלוסייה העזתית לשלטון חמאס, כשאנו מאפשרים לחמאס לשלוט במשלוחי המזון המיועדים לה, אנחנו מסכלים כל סיכוי שהאוכלוסייה המותשת והמוכה תשתף איתנו פעולה ותסגיר לידינו את החטופים ואת ראשי חמאס.
לא צריך להיות איש ימין כדי להבין זאת. גם איש השמאל חיים רמון, שלא חזר בו מתמיכתו באוסלו ובהתנתקות, מבין שעזה זקוקה כעת לממשל צבאי ישראלי. הוא לא אומר את זה כי הוא דוגל בחידוש ההתיישבות בעזה. אבל ברור שהקמת ממשל צבאי תוכל בטווח הארוך גם לשרת את המטרה של חידוש ההתיישבות, הן כמימוש הערך של יישוב הארץ ותיקון עוול הגירוש, והן כצעד שיגרום לחמאס ולאוכלוסייה שעליה הוא נשען לשלם באובדן אדמה כואב ומרתיע על טבח 7.10.
בכירי צה"ל חייבים להשאיר את העיסוק במדיניות ובפוליטיקה למי שזה תפקידם. קצינים בכירים צריכים להתרכז בהשגת הניצחון בשדה הקרב, אם ברפיח שבכיבושה רק התחלנו, ואם במקומות שבהם כבר היינו ויצאנו. גנרלים שדחוף להם מאוד לעסוק בפוליטיקה, יואילו נא קודם לכן לפשוט את המדים והדרגות.
לתגובות: [email protected]