פסיקת ההלכה בעם ישראל איננה רק על פי עיון בפסוקים, אלא גם על פי המסורת שבידינו מדור לדור. הדבר הזה ניכר במיוחד בספירת העומר, שהרי אחד הוויכוחים המרכזיים עם הצדוקים היה מתי מתחילים לספור את ספירת העומר. כתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" וכתוב "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה". הצדוקים אמרו: 'נו, ברור! כשעוברת השבת שאחרי יום טוב ראשון של פסח - מתחילים לספור', ולכן תמיד חג השבועות ייצא מיד אחרי השבת, ביום ראשון, כי צריך שבע שבתות תמימות - שבעה שבועות שלמים משבת לשבת.

כידוע, זה לא מה שאנחנו עושים. אנחנו מתחילים את ספירת העומר "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", כלומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח, יום הקרבת העומר, כאמור: "מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה". ובכל זאת, בגלל הוויכוח הזה, ספירת העומר היא אחת הדוגמאות העמוקות לכך שאנחנו פוסקים על פי המסורת שבידינו, כפי שנראה כעת.

הגמרא במסכת מנחות (ס"ה ע"ב-ס"ו ע"א) מביאה ברייתא שבה שלל הסברים מדוע אנחנו לא עושים כמו שהצדוקים אומרים. אחד ההסברים היפים הוא לפי שיטת רבי אליעזר, הדן בכתוב בספר דברים (טז, ט): "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה". מסביר רבי אליעזר שפירוש המילים "תִּסְפָּר-לָךְ" הוא שהדבר תלוי בך! אם ספירת העומר תלויה בשבת, איזו ספירה תלויה בנו? הרי השבת היא קבועה, כל שבעה ימים יש שבת - זה בכלל לא תלוי בנו!

מה כן תלוי בנו? המועדים! קביעת המועדים תלויה בעם ישראל. רק כשבית הדין מקדשים את החודש, אנחנו יודעים מתי מתחיל החודש. כלומר, מבין רבי אליעזר שלומר "תִּסְפָּר-לָךְ" פירושו להטיל את תהליך הספירה עלינו. ואם זה עלינו, זה אומר שזה לא רק תלוי בשבתות, אלא תלוי גם בחגים עצמם.

וכאן צריך לשים לב לנקודה נוספת: הרי חג השבועות לא קיבל תאריך בתורה, הוא תוצאה של הספירה. על אף שהספירה כוללת מספר קבוע של ימים, הרי שהיא נשענת על התאריך של פסח. בית הדין מקדש את חודש ניסן. לפי זה נקבע היום הראשון של פסח, ולפי זה מוקרב קרבן העומר ואז מתחילה הספירה. מבין רבי אליעזר שהמעורבות של האדם הפרטי והמעורבות של בית הדין היא זו שבסופו של דבר נותנת את הבסיס לספירה. בלי זה לא יכולנו לספור.

למה מתייחסת ספירת העומר? לספירה החל מהעומר – קרבן השעורים, עד לשתי הלחם – קרבן החיטים. שניהם מובאים מהתבואה של השנה החדשה. יש לשים לב לכך, שהתבואה היא בדיוק הדוגמה לשני הקצוות בתהליך: בראשיתו, הקדוש ברוך הוא מוריד גשם, ובסופו של התהליך אנחנו מברכים "המוציא לחם מן הארץ". אבל בין שני השלבים נמצא מעשה האדם. האדם חורש, האדם זורע, האדם קוצר את התבואה, האדם מעבד אותה ומכין ממנה אחר כך לחם. מכך עולה שהמעורבות האנושית בעשייה האלוקית היא זו שבאה לידי ביטוי בספירת העומר. ולכן אומר רבי אליעזר: 'זאת ההוכחה שלי שלא ייתכן שספירה כזאת תהיה ספירה אלוקית בלבד; כזו שמתחילים את הספירה בשבת אלוקית, שבעה ימים, שבעה שבועות, והנה חג השבועות'. לא! הספירה חייבת להיות תלויה באדם. ואם הדבר תלוי באדם, זה חייב להתחיל מחג הפסח.

אנחנו נמצאים עכשיו אחרי יום העצמאות, בימים שבהם אנחנו מרגישים את המעורבות האלוקית בליווי המעשי שלנו כאן בבניין העם והארץ. אנחנו בשנה מורכבת, שבה מצד אחד הרגשנו נפילה אדירה בתהליך שהיינו בו, ומצד שני צה"ל התעשת מיד, המדינה התאחדה, כולם התגייסו, נאספו ובאו כדי להשיב את מדינת ישראל לנתיב שבו היא נמצאת. זה הולך ביחד. אנחנו סופרים יום אחר יום עד לחזרתם של החטופים, ובד בבד - אנחנו סופרים יום אחר יום עד הניצחון. ואנחנו יודעים שכל זה קורה בעזרת הקדוש ברוך הוא, שמלווה אותנו בכל דרכינו.

ספירת העומר היא מועד של התקדמות. כל יום יש לו מקום בפני עצמו. השבת היא היום ה-25, בדיוק אמצע הספירה, זה הזמן למי שעוד לא הרגיש את הספירה עד עכשיו, להצטרף למערכה, להתקדם יום אחר יום בתפילה, בעבודת ה', בציפיה להופעה האלוקית המלאה של חג השבועות. ומתוך הציפייה הזו נזכה להופעה האלוקית המלאה ולקבלת התורה מחדש, כבכל שנה, עם הליווי האלוקי המיוחד לשנה הזאת.