הרב עותניאל מנצור
הרב עותניאל מנצורצילום: באדיבות המצולם

"...סיפר הרב צבי יהודה, שבזמן המנדט הבריטי, כשהיו פרעות, והערבים הרגו יהודים בכמה מקומות בארץ-ישראל, הממשל הבריטי לא הגן על היהודים.

באו אנשים אל אביו מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, רבה הראשי של ארץ-ישראל וביקשו שילך לדרוש מהנציב העליון לפעול בתקיפות למניעת ההתפרעויות. הרב שלח את הרב צבי יהודה ואדם אחד נוסף ל"ועד-הלאומי", להודיע שהוא מתכוון ללכת לנציב העליון. הרב רצה, שזה יהיה בידיעת ראשי הישוב.

כאשר שמע זאת מר אוסישקין, קם מלוא קומתו ואמר שהרב לא ילך להתחנן לפני הנציב העליון. זה לא לכבודו ולא לכבוד ישראל ולמרות שיש סכנה אי-אפשר להשפיל את כבוד ישראל.

מדברי הרב צבי יהודה, אפשר היה לשמוע, שהוא הזדהה עם הדברים. כבוד ישראל אינו דבר פרטי, ואין רשות ליחיד וגם לרבים, למחול עליו" (הרב זלמן מלמד, מתוך שיחה בנושא: "כבוד ישראל").

בימים האחרונים צפה ועולה (שוב) שאלת "מה יקרה ביום שאחרי" ברצועת עזה. האם יוחלף החמאס ברש"פ, האם יחול שם ממשל צבאי ישראלי או בכלל כיבוש מלא והתיישבות יהודית.

מבלי להיכנס לאמירות השונות שנאמרו מפי אישי ציבור בעניין, הרוח שנשמעת מרוב ככל הדוברים (גם אם הם בעלי דעות שונות) היא מההיבט הביטחוני בלבד. גם מי שמדבר על החשש מפגיעה במדיניות החוץ בעקבות מהלכים כאלו ואחרים – היחסים עם ארה"ב וכו, מתייחס בעיקר להשפעות הבטחוניות שיבואו בעקבות מדיניות זו של "אמברגו" ועוד.

אבל, נדמה שמה שבולט בחסרונו בשיח הזה, הוא המושג של "כבוד ישראל". מה הכוונה?

נניח שמבחינה ביטחונית נצליח להסתדר עם כך שהרשות הפלסטינית, לדוגמא, שולטת ברצועת עזה. האם מציאות זו היא מציאות של כבוד ישראל, או זילות ישראל?

האם לאחר הזוועות שביצעו ארגוני הטרור והאזרחים הרבים ששיתפו עימם פעולה, לתת את הנהגת רצועת עזה בידי אחיהם (שוב, ללא קשר לרמת מסוכנותם) - מעלה את קרנינו בעולם, או מורידה אותו?

האם לתת להרחיב את תחום שלטונם של הטרוריסטים מיהודה ושומרון, שמשלמים משכורות עתק לרוצחי יהודים – היא השפלת האויב או השפלתינו?

למרות שלא מקובל לומר זאת היום, כבוד הוא ערך עליון. ערך שיש להתמקד בו בפני עצמו.

בפרשת השבוע אנו רואים את מצות עשה לב - "לקדש את זרע אהרון", שנלמדת מהפסוק: "וקידשתו כי את לחם א-לוהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך".

המצווה היא לכבד את הכהנים, כמו שאומר ספר החינוך: "לקדש זרע אהרן. כלומר לקדשם ולהכניסם לקרבן, וזהו עיקר העשה. וכן להקדימם לכל דבר שבקדושה..."

את הטעם לכך מסביר ספר החינוך כך: "לפי שידוע כי מכבוד האדון לכבד משרתיו, ובכל עת כבדנו הכהנים, נזכר ונקבע במחשבתנו כבודו ברוך הוא וגדלו, ובזכות המחשבה הזכה והמעלה והרצון הטוב, תחול ברכתו ברוך הוא וטובו הגדול עלינו והוא חפץ בברכה כאשר הודענו כמה פעמים".

"מכבוד האדון לכבד משרתיו", כבוד הכהנים הוא בעצם כבוד ה', אנו מכבדים את הכהנים כי הם משרתיו של ה'.

בדומה לכך, כבוד ישראל הוא כבוד ה'. זה תכלית הכבוד, לא כדי להתפאר בכוחינו והצלחתינו האישית - כמו עמים אחרים בהיסטוריה האנושית, אלא כדי שכל יושבי תבל יראו את הצלחת עם ה'.

ביומיים האחרונים רץ ברשת סרטון של הרב יעקב אריאל שליט"א, בו רואים קטע מתוך שיחה של הרב ביום העצמאות בישיבת רמת גן. וכך אומר הרב:

"...כבוד ישראל! מה זה? גוי נותן ליהודי סטירה? המציאות הזאת של גוי נותן ליהודי סטירה, המציאות הגלותית הזאת, שהיתה באמת ככה היינו בגלות, זה חילול השם! כבוד השם שיהודי נמצא בכבוד, שמכבדים אותו. עם ישראל חייב לצאת מהמערכה הזאת עם ראש מורם! עם קומה זקופה! עם כבוד! וכבוד פירושו – השפלת האויב. אין פתרון אחר. אחרת אנחנו נשארים בגלות".

"אחרת אנחנו נשארים בגלות". המדד למציאות של גאולה הוא לא רק ביטחון, אלא גם כבוד.

הלוואי שנשכיל להתחיל ולהשתמש במונחים של "כבוד לאומי", ולפעול בהתאם לכך - בלי להתבייש, מה שבע"ה יוביל גם לביטחון אמיתי.

הכותב הוא מנהל חטיבת הביניים בישיבת "נווה הרצוג"