מיכל גרינליק, אחותו של שאולי שנפל בקרב ברצועת עזה ושריגש מדינה שלמה בתכנית 'הכוכב הבא', מתארחת באולפן ערוץ 7 לאחר שבוע של אירועי יום הזיכרון ויום העצמאות בו מצאה את עצמה בבימות רבות כזמרת וכאחות שכולה.
גרינליק מספרת כי עוד בימיה כתלמידת תיכון ובית ספר יסודי חשה בימי הזיכרון שמקומה אינו כצופה באירועי הזיכרון אלא כמי שנמצאת על הבמה, "השירים האלה תמיד מרגשים אותי, אלה השירים שאני הכי אוהבת. המורה שלי לפיתוח קול תמיד אמרה שיש לי את הקול שמתאים לטקסים, כך שהבחירה לא הייתה קלה לעבור מהופעה להופעה ולא להיות עם המשפחה ביום הזיכרון הראשון".
עם זאת היא מספרת על עיקרון שהתוותה לעצמה לקראת יום הזיכרון, ובו בעוד רבים במשפחות השכולות חשים שיום הזיכרון הוא היום הקשה ביותר עבורם, כפי שמתבקש ונשמע הגיוני, עבורה כל יום וכל צעד הוא רגע של זיכרון, החל מסנדוויץ' שמכינים ולשאולי כבר לא נכין ועד טיול שאליו שאולי לא יגיע, ואת יום הזיכרון היא רואה כיום שמיועד לעם ישראל.
"ביום הזיכרון, אם להיות כנה, לא הרגשתי שום דבר מיוחד", היא אומרת ומספרת על ההתרגשות בהופעות שהחלו בערב שקודם לכן כמי שהופיעה מול ראשי המדינה ובטקסים נוספים וחשה את השליחות שבהעברת הרגשות לראשי המדינה ולקהל הרחב, וזאת על רקע הסיבה האישית שהובילה אותה אל הבמה, סיבת האבל והשכול שלא ניתן להכיל. בין מנעד הרגשות הזה ניסתה גרינליק לתמרן ועם זאת גם להיות פרפורמרית.
"אולי הסיבה לכך שלא הרגשתי שום דבר מיוחד הייתה שלא היה לי שום תפקיד מיוחד ביום הזיכרון עצמו. לא הייתי על במה, לא דיברתי באופן מיוחד. את שאולי אני מרגישה הכי הרבה כאן, על הבמות וכשאני שרה", היא אומרת.
על ההופעה המשותפת בטקס המצטיינים עם יובל, בתו של יוסי שרעבי הי"ד שנחטף ונרצח בידי מחבלי חמאס, מספרת גרינליק עד כמה מרגש היה המופע המשותף ועד כמה עוצמתיים החיוך והאופטימיות שלה ושל בני משפחתה עם הגעגוע לאבי המשפחה. בעיניה של גרינליק זהו הסמל שבהצמדת יום הזיכרון ליום העצמאות, "לומר שאנחנו מאה אחוז בתוך האבל, אבל גם מאה אחוז באמונה ובתקווה שהעם שלנו כדי להישאר".
גרינליק מספרת גם על העבודה באולפן ההקלטות על שירת טקסטים שמרגשים כל שומע, ובוודאי לא פשוטים עבורה. לאנשים הטובים שסביבה יש חלק משמעותי בכך שהיא מצליחה לעמוד באתגר הרגשי והאישי הזה. "הם עשו כמו מגן אנושי עליי, שאם אני רוצה לבכות בחוץ זה בסדר, אם אני מתפרקת זה בסדר ואם אני רוצה משהו לדייק אני במרחב מאוד מוגן", היא אומרת על הכותבת והמלחין, דורין דנאי ואלנתן שלום, ולאחר מכן הגיעה המשפחה שאיפשרה לה לנשום לרווחה.
"אם המוסיקה עושה לי טוב ואני יכולה להביא אותה לעוד אנשים שיקשיבו לה ולחזק אנשים בתקופה הזו, אז כיף שיש לי את היכולת. זה לא אומר שאני לא מתפרקת בבית לפעמים. לקום בבוקר זו התמודדות בפני עצמה, להיזכר במציאות, לפתוח את האינטרנט ולראות שעוד חיילים נפלו, זו בחירה ואם אני בוחרת לקום, להתלבש, לצאת לאולפן ולהקליט, להופיע בטקס ולתת כוחות או להופיע באולפנה או לתת שיחה בסניף בני עקיבא אחרי שבוע של הופעות ואני רואה את האור בעיניים וגם לי זה נותן כוח".
גרינליק מקווה למצוא את עצמה מקליטה גם שירים אחרים, במגוון סגנונות ומקצבים, ממש כפי ששאולי אהב, וכעת היא שומעת אותו אומר לה שתזוז מהנישה הדיכאונית ומספרת גם על אחיה שצפוי להפיק ולהוציא לאור שירי מסיבות שבהם יישמע גם קולו של שאולי שהספיק להקליט את עצמו. "המשפחה שלנו היא משפחה חיה, צוחקת, אוהבת, לצד הכאב הרבה צחוקים כיף ומוסיקה שתצליח להרקיד ולהיות אור".
כמו שפוגשת גם את יהדות התפוצות ומפיצה גם שם את סיפורה של המלחמה, רואה גרינליק ביהדות התפוצות שליחים בפני עצמם, מעין שירות מילואים ייחודית לה, כזה שבלעדיו, בלעדי הפעילות שלה, הייתה ההתמודדות של ישראל קשה הרבה יותר בזירת המאבק על דעת הקהל ומחיקת הפייק ניוז המופץ נגדה בכל מדיה.
"ליהדות התפוצות יש מילואים משלה, וכשאני באה אליה ואומרת שאני איבדתי ואני כואבת ואני מרימה את הראש ומצליחה ורואה אותם מתמודדים עם צעקות ברחוב, גרפיטים ותחושת חוסר ביטחון ולמרות זאת הם ממשיכים להחזיק ביהדות שלהם, זה לוקח אותי למרד בר כוכבא, לתקופות בהיסטוריה של עם ישראל שבהם אנשים נלחמו כדי להחזיק את היותם חלק מהעם היהודי. חשוב לי להגיע למקומות הללו בעולם כדי לקבל מהם כוח וכדי לתת להם כוח ולהראות להם עד כמה המקום שלהם קריטי וחשוב בעם שלנו".