ל"ג בעומר זה הזמן בו אנחנו מציינים וחוגגים את יום הסתלקות רבי שמעון בר יוחאי, ואת גילוי סודות ספר הזוהר. זה נותן לנו הזדמנות להציץ אל עולם הזוהר ולהבין מהו המסר של הזוהר אלינו ולעם ישראל כיום.
כמובן, איננו מקובלים גדולים...אך לכבוד ל"ג בעומר, נציץ פנימה קצת אל תוך ציטוטים מפורסמים אשר הוזכרו בספרים רבים, ובענווה ננסה להסבירם.
הקשר שבין הגאולה והזוהר
הזוהר (לפרשת נשא) מציג את הרעיון שעם ישראל ייגאלו ויצאו מהגלות בדרך מעניינת:
" וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר, יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי"
פירוש הסולם: "בחבור הזה שלך, של רשב"י, שהוא ספר הזהר...ומשום שעתידים ישראל לטעום מעץ החיים שהוא ספר הזהר הזה, יצאו בו מן הגלות ברחמים"
במקומות נוספים מובא שספר הזוהר נועד למעשה עבור דור הגאולה. הזוהר אומר (תיקוני זוהר, תיקנא שתיתאה, דף כג, עמוד ב), שאליהו הנביא פגש את רבי שמעון בר יוחאי וסיפר לו שהרבה אנשים ירוויחו מהחבורה שלו (חבורה של סודות הזוהר), ושזה ייחשף בדור האחרון. דבר זה יוביל לקיום הפסוק: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". פסוק זה לקוח מהתיאור היובל בפרשת בהר, הפרשה שלנו:
"אדהכי הא אליהו קא נחית ...וכמה בני נשא לתתא יתפרנסון מהאי חבורא דילך כד אתגלי לתתאי בדרא בתראה בסוף יומייא ובגיניה וקראתם דרור בארץ"
וכן מובא בשל"ה (עשרה מאמרות מאמר ראשון, לו'), המצטט את ספר מנחת יהודה: "ואשרינו מה טוב חלקינו, שזכינו לספר הזהר אשר לא זכו קדמונינו, אשר קטנם עבה ממתנינו, כמו רב האי גאון, ורב ששת גאון, והרב רבי אלעזר מגרמייזא, והרמב"ן והרשב"א והראב"ד, שכל אלו היו מכלל יודעי חן, ולא טעמו מדבשו, כי בזמנם לא נתגלה. ואל תתמה מזה, כי בודאי לא נתגלה עד דור האחרון אשר אנחנו בו היום. וסיוע לזה מצאתי בספר התקונים (ראה תיקון ו', דף כ"ג ע"ב) וזה לשונם, אמר ליה אליהו לרבי שמעון, רבי רבי, כמה זכאה אנת דמהאי חבורא דידך יתפרנסון כמה עילאי, עד דאתגלי לתתאי בסוף יומיא, ובגיניה 'ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו' (ויקרא כה, י), עכ"ל. הנה מבואר מכאן, שהחיבור מהזהר היה עתיד להיות גנוז, ובאותו הזמן יתהנו ממנו העליונים, והם המלאכים, עד שיבא הדור האחרון בסוף הימים, שאז יתגלה לתחתונים. ובזכות העוסקים יבא משיח, כי אז תמלא הארץ דעה בסבתו, אשר זה תהיה סבה קרובה לביאתו, וזהו שכתבו, ובגיניה 'ושבתם איש אל אחזתו', עכ"ל ספר מנחת יהודה.
מה כל כך מיוחד לגבי ספר הזוהר, ומה הסיבה שיש לזה קשר לזמנים של הגאולה?
כדי להסביר זאת, אנחנו צריכים לתאר את האופן שבו נחשף הזוהר, ומה היו השיקולים לעשות זאת.
פטירת רבי שמעון וגילוי הזוהר
הזוהר (האידרא זוטא, פרשת האזינו) מתאר את הסיפור המדהים של יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, ואיך שהוא מכנס את בנו ואת תלמידיו הקרובים ביותר, על מנת לגלות להם את הסודות של פנימיות התורה, וכתיבתה. רבי שמעון מסביר להם שעכשיו זהו "עת רצון" והוא רוצה
לבוא אל עולם הבא ללא "בושה":
"אמר רבי שמעון הא השתא שעתא דרעותא הוא ואנא בעינא למיעל בלא כסופא לעלמא דאתי, והא מלין קדישין דלא גליאן עד השתא בעינא לגלאה קמי שכינתא דלא יימרון דהא בגריעותא אסתלקנא מעלמא ועד כען טמירן הוו בלבאי למיעל בהו לעלמא דאתי וכך אסדרנא לכו..."
הוא ממשיך להסביר שהתכנים הקדושים הללו לא יכלו להיחשף עד עכשיו, ושכעת הגיע הזמן לכך. במאורע המלא בקדושה והוד, הבית מתמלא באור מסנוור עיניים, ובמשך כל היום הבית ממתלא באש המונע מכל אדם להיכנס:
"...כל ההוא יומא לא אפסיק אשא מן ביתא ולא הוה מאן דמטי לגביה דלא יכילו דנהורא ואשא הוה בסוחרניה"
(תרגום: כל אותו היום לא הפסיק האש מן הבית ולא היה מי שיכל לבוא מפני האור והאש)
במקום אחר (זוהר, האידרא רבה), מובא שרבי שמעון שעמד לגלות סודות נוספים מסודות התורה, בכה ואמר:
"יָתִיב רבי שמעון וּבָכָה, וְאָמַר וַוי אִי גָּלֵינָא, וַוי אִי לָא גָּלֵינָא""
תרגום ופירוש על פי הסולם:
"ישב ר' שמעון ובכה. ואמר, אוי אם אגלה, אוי אם לא אגלה. שאם לא יגלה יאבדו חידושי התורה, ואם יגלה, אולי ישמע מי שאינו ראוי לסודות התורה. החברים שהיו שם שתקו. קם ר' אבא ואמר לו. אם טוב לפני אדוני לגלות, הרי כתוב, סוד ה' ליראיו. והרי חברים אלו יראי הקדוש ברוך הוא הם..."
כאן אנו רואים את הדילמה ואת ההתלבטות הקשה סביב נושא זה. מצד אחד, ישנו חשש שעולם שלם ומופלא יכול להיעלם ולהיאבד לנצח. מצד שני, ישנו חשש ודאגה שדברי הזוהר יגיעו למקומות ואנשים לא ראויים. במקומות אחרים (האידרא רבה, וזוהר לפרשת אחרי מות) מובא, שכאשר רבי שמעון בר יוחאי לימד חלק מתורתו, הוא הזכיר את האמירה: "עת לעשות לה' הפרו תורתך". כלומר, אף שישנו סיכון מסוים, בכל זאת יש צורך לעשות זאת.
איך צריך להבין זאת? מה הקשר?
נראה שכדי להבין את כל האמירות הללו יש צורך להבין את הרקע הרוחני וההיסטורי שבו כל הסיפור הזה מתרחש. מדובר על הזמנים של שלטון רומא, בימים שלאחר חורבן בית המקדש השני. זה התקופה שבה הפסיקה כוח הנבואה מעם ישראל. כל הסודות של הזוהר ותורת הקבלה, הם למעשה, "שימור" ו"מוזיאון" וביטויים של כל מה שהיה קיים בעולם הנבואי.
זהו העולם שבו הייתה גילוי שכינה בצורה ברורה ושלימה. כל העומק והטעמים של המצוות המעשיות היו ברורות ומוחשיות בחיי היומיום. אנשים חוו את המצוות בצורה יותר "חיה" מאשר שלנו כיום. (כמובן שיש להניח שגם אז היו רמות שונות של הבנות, פירושים וחוויות).
אפשר לומר, שבזמן שבית המקדש היה קיים, תורת הזוהר לא היה בהכרח "סוד" במובן המנותק והנבדל, אלא שהיא היתה ברורה וחלק מחוויית חייו הרגילה של יהודי שומר מצוות. לצערנו, אחרי החורבן, הפסקת הנבואה מעם ישראל, והגלות הארוכה שבפתח, רבי שמעון בר יוחאי חושש שכל הפירושים העמוקים של המצוות וכל החוויות הצבעוניות הללו של המצוות ייאבדו לנצח. זהו הרגע שהחשיבות של יום לג' בעומר נכנס לתמונה.
השל"ה (עשרה מאמרות, מאמר ראשון, לו') מצטט את דברי המנחת יהודה:
של"ה עשרה מאמרות מאמר ראשון, לו':
"ואשרינו מה טוב חלקינו, שזכינו לספר הזהר אשר לא זכו קדמונינו, אשר קטנם עבה ממתנינו, כמו רב האי גאון, ורב ששת גאון, והרב רבי אלעזר מגרמייזא, והרמב"ן והרשב"א והראב"ד, שכל אלו היו מכלל יודעי חן, ולא טעמו מדבשו, כי בזמנם לא נתגלה. ואל תתמה מזה, כי בודאי לא נתגלה עד דור האחרון אשר אנחנו בו היום. וסיוע לזה מצאתי בספר התקונים (ראה תיקון ו', דף כ"ג ע"ב) וזה לשונם, אמר ליה אליהו לרבי שמעון, רבי רבי, כמה זכאה אנת דמהאי חבורא דידך יתפרנסון כמה עילאי, עד דאתגלי לתתאי בסוף יומיא, ובגיניה 'ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו' (ויקרא כה, י), עכ"ל. הנה מבואר מכאן, שהחיבור מהזהר היה עתיד להיות גנוז, ובאותו הזמן יתהנו ממנו העליונים, והם המלאכים, עד שיבא הדור האחרון בסוף הימים, שאז יתגלה לתחתונים. ובזכות העוסקים יבא משיח, כי אז תמלא הארץ דעה בסבתו, אשר זה תהיה סבה קרובה לביאתו, וזהו שכתבו, ובגיניה 'ושבתם איש אל אחזתו', עכ"ל ספר מנחת יהודה."
בקיצור, חיבור הזוהר יהיה גנוז כל שנות הגלות, והמלאכים יוכלו להנות ממנו, עד שיגיע הדור האחרון בסוף הימים, ובזכות לימוד זה המשיח יבוא. "ושבתם איש אל אחוזתו", פסוק הלקוח מפרשת השבוע שלנו, פרשת בהר, רומזת כאן לקיבוץ הגלויות.
רבי שמעון חושף את הסודות ואת האורות בשעת פטירתו, אבל באותו זמן הוא "נועל" אותם לעתיד, לזמן הגאולה.
למה זה כך?
מסתבר, שבתקופת הגאולה, התכנים האלה "מתאימים" מאוד למציאות. בזמן הגאולה פנימיות התורה הופך להיות יותר רלוונטי, כחלק מדרך החיים והתרבות של עם ישראל, כאומה שעכשיו קמה מתרדמת הגלות. זה יכול להסביר מדוע יש קשר בין ספר הזוהר לגאולה.
חשוב לציין אזהרה שגדולי ישראל גדרו ביחס לנושא זה:
1. רק הראויים יכולים ללמוד קבלה (הזוהר בעצמו מזהיר על כך).
2. רק בגיל מסוים, ואחרי התמלאות בידיעת התורה בחלק ההלכתי שלה.
3. הזהירות הנדרשת מפני הבנות לא נכונות של התיאורים, דימויים ומשלים המופיעים בספר הזוהר (הזוהר בעצמו מזהיר על כך).
מקובלים והיחס לגאולה ולבניין ארץ ישראל
מעניין להצביע על עובדה מרתקת, והיא - שרוב המקובלים ציפו ותמכו בתהליך הגאולה, וראו בעין חיובית את בנין ארץ ישראל, עם שיבת ישראל לארצו (ויתכן אפילו יחס דומה לציונות- האם שמעתם פעם על מקובל אנטי ציוני?!).
נביא כמה דוגמאות:
הרמב"ן - עלה לארץ מספרד.
האור החיים הקדוש- עלה לארץ בגיל 43 ממרוקו, תוך שהוא קורא ליהודים נוספים להצטרף אליו.
הרמח"ל- עלה לארץ מאיטליה, והתיישב בעכו.
מקובלי צפת- הרמ"ק, האריז"ל, המהרח"ו, רבי שלמה אלקבץ , כולם חיו בארץ ישראל.
הגר"א- ניסה לעלות לארץ, וניבא את ה"אתחלתא דגאולה". תלמידיו, בעקבות תורתו עלו לארץ וייסדו את הבסיס להתחדשות היישוב היהודי (הציונות הדתית הראשונה...).
הראי"ה קוק- עלה לארץ וכיהן כרב הראשי, ראה בציונות החילונית חלק מתהליך הגאולה.
הרב גץ- עלה לארץ מתוניס, ונלחם כצנחן במלחמת ששת הימים. לפי מה שהסברנו, אין זה מקרה. הזוהר והגאולה הולכים יד ביד. שנזכה לראות יותר מאורות התורה והתקדמות הגאולה.
הכותב, מוסמך לרבנות עיר מטעם הרבנות הראשית לישראל. מחבר ספר "מעלות המקוה", בהוצאת דברי שיר. לשעבר ר"מ בישיבת שדרות. כיום רב בישיבת הכותל ומלמד בתוכנית ה"שילוב" בני חו"ל בישיבה