מלחמת שמחת תורה בעיצומה אנחנו שרויים כבר שמונה חודשים בקירוב, היא האירוע הקשה ביותר ב-76 שנותינו: יותר מ-1500 הרוגים, עשרות חטופים עדיין נמקים במנהרות החמאס, אלפים עקורים מבתיהם ומצב הרוח בשפל ואולי דווקא בגלל זה נולדים כל יום שירים חדשים, וגם המושגים שזימרנו מקבלים משמעות מילולית חדשה: לאחרונה יצא לרדיו שיר קינה לנופלים שכתבה המשוררת והפזמונאית חנה גולדברג ושמו "כלניות ונרקיסים" (הלחין ערן לוי ושרים ערן לוי ולירון רמתי)
כלניות ונרקיסים
זה לצד זה טמונות גופותינו
זה לצד זה אנו שוכבים
דשא ירוק מעלינו
כלניות ונרקיסים
שורות שורות
כולנו יחד
שעטנו לקרב
חיבקנו את הפחד
לפעמים שכחנו
שאנו אחים
שכולנו ילדים
של אלוהים
שורות שורות
נלחמנו יחד
שורות שורות
נפלנו בקרב
בעיניים עצומות
שפתיים לוחשות
שיר אהבה
לארץ הזאת
השיר הזה מתכתב בראשי עם "הנה מוטלות גופותינו" שכתב המשורר חיים גורי בשנת 1948 למחרת נפילת חבריו ב"שיירת הל"ה", וגם עם "שורות שורות הם שוב באים אלי" מתוך "אם יפול הכוכב שלי" שכתב והלחין יאיר רוזנבלום ממש לפני 50 שנה לפסטיבל הזמר תשל"ד- 1973, כשכולנו היינו בטראומת מלחמת יום הכיפורים...
אבל בואו וניזכר גם בכלניות ובנרקיסים שלהם נכתבו שירי האהבה הכי יפים בתולדותינו. נתחיל ב"כלניות" שכתבו נתן אלתרמן ומשה וילנסקי בשנת 1945 לתכנית מס' 2 של תיאטרון "לי-לה-לו" ושרה שושנה דמארי.
כלניות
הָעֶרֶב בָּא. שְׁקִיעָה בָּהָר יוֹקֶדֶת.
אֲנִי חוֹלֶמֶת וְרוֹאוֹת עֵינַי
הַגַּיְאָה נַעֲרָה קְטַנָּה יוֹרֶדֶת
וּבְאֵשׁ כַּלָּנִיּוֹת לוֹהֵט הַגַּיְא
אֶת הַפְּרָחִים לִצְרוֹר הִיא תְּלַקֵּט לָהּ
וּבַשְּׁבִילִים הַמִּתְכַּסִּים בְּטַל
אֶל אִמָּא הִיא נֶחְפֶּזֶת וְקוֹרֵאת לָהּ
הַבִּיטִי מַה הֵבֵאתִי לָךְ בַּסַּ
כַּלָּנִיּוֹת
כַּלָּנִיּוֹת
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת
כַּלָּנִיּוֹת
כַּלָּנִיּוֹת
כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת
שְׁקִיעוֹת בָּהָר תִּבְעַרְנָה וְתִדְעַכְנָה
אֲבָל כַּלָּנִיּוֹת תָּמִיד תִּפְרַחְנָה.
סוּפוֹת לָרֹב תֵּהֹמְנָה וְתִסְעַרְנָה
אַךְ מֵחָדָשׁ כַּלָּנִיוֹת תִּבְעַרְנָה
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת
שָׁנִים עוֹבְרוֹת, שׁוּב הַשְּׁקִיעָה יוֹקֶדֶת
הַנַּעֲרָהּ גָּדְלָה, יָפְתָה בְּלִי דַּי
הִיא אֶל הַגַּיְא עִם בְּחִיר-לִבָּהּ יוֹרֶדֶת
וְשׁוּב כַּלָּנִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בַּגַּיְא
מוֹשִיט אֵלֶיהָ בְּחִיר-לִבָּהּ יָדַיִם
וְהִיא, צוֹחֶקֶת וּטְלוּלָה מִטַּל
אֵלָיו לוֹחֶשֶׁת בֵּין הַנְּשִׁיקוֹתַיִם
הַבֵּט נָא, מָה אָסַפְתִּי פֹּה בַּסַּל
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת.
שְׁבוּעוֹת הָאַהֲבָה, הוֹי, תִּשָּׁכַחְנָה
אֲבָל תָּמִיד כַּלָּנִיּוֹת תִּפְרַחְנָה
כִּי הַשְּׁבוּעוֹת כָּלּוֹת כְּמוֹ עָשָׁן הֵן
אַךְ הַכַּלָּנִיּוֹת תָּמִיד אוֹתָן הֵן
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת
שָׁנִים עָבְרוּ. שְׁקִיעָה בָּהָר יוֹקֶדֶת
הַנַּעֲרָהּ כְּבָר סָבְתָא, יְדִידַי
הִנֵּה כְּבָר נֶכְדָּתָהּ לַגַּיְא יוֹרֶדֶת
וְשׁוּב כַּלָּנִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בַּגַּיְא
וּכְשֶׁקּוֹרֵאת הַנַּעֲרָה אֵלֶיהָ
הַבִּיטִי סָבְתָא מַה הֵבֵאתִי לָךְ
מִצְּחוֹק וָדֶמַע זוֹהֲרוֹת עֵינֶיהָ
וְהִיא זוֹכֶרֶת שִׁיר מִזְמוֹר נִשְׁכָּח
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת
כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת
כֵּן, הַדּוֹרוֹת בָּאִים חוֹלְפִים בְּלִי גֶמֶר
אַךְ לְכָל דּוֹר יֵשׁ כַּלָּנִית וָזֶמֶר
אַשְׁרֵי הָאִישׁ, אִם בֵּין סוּפוֹת וָרַעַם
פָּרְחָה הַכַּלָּנִית לוֹ, לוּ רַק פַּעַם
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת
ואי אפשר גם לא לציין פרט היסטורי פיקנטי: בסוף שנת 1945, כמה חודשים אחרי שנכתב השיר, אסרו הבריטים את השמעתו משום שראו בו שיר מחאה כנגד המנדט הבריטי: אנשי היישוב כינו "כלניות" את הצנחנים הבריטיים שעל ראשם היו כומתות אדומות... הופעה של תיאטרון "לי לה לו" הופסקה באמצע והבריטים אף עצרו לכמה שעות את המנהל משה ואלין.
ומן הכלניות לנרקיסים עליהם כתב יורם טהר לב בשנות הששים את "זר של נרקיסים", הלחין אפי נצר ושר רן אלירן:
זר של נרקיסים
עצי הצפצפות שרים לך שיר על דרך,
עצי הצפצפות היו גבוהים, גבוהים,
וכל געגועינו לך היו לטרף
ולשובלך אשר הצית את הדשאים.
באפרים אין קץ,
אדום עולה הסתיו,
נושרים עלי העץ
כדינרי זהב
ורק האהבות שבות לכאן בסתיו.
הרכבות נסעו והמסילה ריקה היא,
ואת כאילה אובדת במשעול
וזר של נרקיסים הן שש עשרה שנותיך,
אשר גמעו מטל הערב הכחול
באפרים אין קץ...
החסידות פורחות מתוך בריכות המים,
החסידות פרשו כנפיים של שבת,
ורק השיר קסום אל שש עשרה שנותיך
נותר פה וזוכר שלכת ומבט.
טהרלב כתב על השיר באתר האינטרנט שלו: "שיר זה מדגים בצורה מובהקת את הערבוב שאנו מערבבים בין הסתיו לבין החורף. בשיר השירים מתייחסים לסתיו כמו לעונת הגשם: "כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו". השיר "זר של נרקיסים" מקבל את ההגדרה הזאת. בשיר מופיעים בשמם פרחי החורף, הנרקיסים, כאשר בפזמון החוזר כתוב שזה הסתיו... זה אחד השירים הראשונים שכתבתי וכנראה שלא היה איכפת לי לערבב את היוצרות, העיקר להוציא עוד להיט..."
ואני מוסיפה שהשיר אכן השיר הפך ללהיט שנשאר כאן לאורך 60 השנים מאז שנכתב, בין השאר הוא מככב בחוגים לריקודי עם הפעילים לרוחבה ולאורכה של ארצנו הקטנטונת ומנחמים את הלב גם בשעת מלחמה....
ולסיכום, שיר שלדעתי משלב בין "שדה הבוכים" לפרחים, אותו כתב נתן יונתן והלחין מוני אמריליו:
יש פרחים
הראית איזה יופי
שרעד ברוח סתיו
שדה זהב דעך באפל
והדליק נרות חצב.
הראית איזה אדם
שצעק
למרחקים,
שדה דמים היה שם קודם
ועכשיו הוא שדה פרגים.
אל תקטוף, נערי
יש פרחים שבני חלוף
יש פרחים שעד אין סוף
נשארים במנגינה.
הראית מה השחיר שם?
שדה קוצים הוא נערי.
שהיה עזוב בקיץ,
ועכשיו הוא שדה חריש.
הראית מה הלובן, נערי-
זה שדה בוכים,
דמעותיו הפכו לאבן,
אבניו הפכו פרחים...
הנה השיר בביצוע המקורי שלו- צוות הווי של הנח"ל עם הסולנית נגה אשד:
את השיר כתב המשורר נתן יונתן בשנת 1971, שנתיים לפני שבנו ליאור נפל במלחמת יום הכיפורים. לטעמי המנגינה היפה של השיר היא חלק בלתי נפרד משלמותו.
ואיך התחברה המנגינה לשיר? המלחין מוני אמריליו חיפש מילים למתאימות למנגינה שחיבר. הוא נתן אותה לכמה משוררים ופזמונאים ידועים כדי שיתאימו לה מילים, אבל הוא לא אהב את מה שהם כתבו על פיו. ערב אחד ביקר אותו נתן יונתן שהתגורר עדיין בקיבוץ שריד. מוני הקליט עבורו את המנגינה על קלטת, וכיוון שהיה מאוחר, הזמין אותו להישאר ולישון אצלו בבית. למחרת ישב נתן ליד השולחן וכתב בהינף יד את מילות השיר "יש פרחים" על פי המנגינה שקיבל בערב. כששאל אותו מוני כיצד הצליח לכתוב את מילות השיר כל כך מהר, ענה לו נתן שבלילה הוא הניח את הקלטת עם מנגינת השיר מתחת לכרית ולאחר שנרדם המילים ממש הופיעו לו בחלום וכל שנותר לו בבוקר זה לשבת ולכתוב אותם... כבר באותו יום השמיע מוני את השיר לצוות הווי של הנח"ל שאיתו הוא עבד אז. בשנת 1971 הקליטו את השיר גם חברי שלישית פיקוד מרכז עם הסולנית דורית ראובני. (מתוך אתר הספרייה הלאומית).
ואסיים במלים שכתב יונתן גפן, בשנת 1974, זמן קצר לאחר שחזר הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים בה לחם בקרבות הקשים בחזית הדרום:
יש מקום לדאגה
בקצה השמיים ובסוף המדבר
יש מקום רחוק מלא פרחי בר
מקום קטן, עלוב ומשוגע
מקום רחוק, מקום לדאגה.
אומרים שם מה שיקרה
וחושבים על כל מה שקרה.
אלוהים שם יושב ורואה
ושומר על כל מה שברא.
אסור לקטוף את פרחי הגן
אסור לקטוף את פרחי הגן
ודואג ודואג נורא.