חגיגות קץ המדינה

1. בשקט בשקט, ומבלי שנרגיש, מקדם השמאל הפרוגרסיבי הפונדמנטליסטי הקיצוני מהלכים לפירוק המדינה – ולא על דרך משל אלא בפועל ממש.

השמאל, כלומר כל אלה שנמצאים שמאלה מן השמאל הציוני הלגיטימי, והם מהווים ללא ספק מיעוט קטן (וצעקני) בעם, אינו מוכן עוד לשאת במצב של התבססותה של מדינה יהודית, בעלת אוריינטציה ימנית לאומית מסורתית מובהקת, כאן ועכשיו. השמאל הפוסט ציוני יעשה הכל, אבל ממש הכל, כדי לפרק אותה, אם לא תלך בדרכו.

את חזון הבלהות הזה לגבי כוונותיו האמיתיות של השמאל, כבר שמענו בעבר, אבל תמיד ראיתי בו סוג של איום סרק בפי אנשי ימין נרגנים. השבוע התברר, בכמה אירועים בו זמניים, שזה באמת חלומם הרטוב של שמאלנֵי הקפלניסטים (ואין כאן הכוונה לנסחפיהם תמימי הלב).

2. זה בא לידי ביטוי אפילו בעיר מגורי. בימים אלה הוקמה קואליציה מקומית חדשה, כמעט בלתי אפשרית, בהרכב 7 אנשי שמאל מול 9 חברי מועצה, מהדתיים והסיעות האחרות, אנשים דתיים, ו/או לאומיים, ו/או מסורתיים. 16 מכלל 19 חברי מועצת העיר נכנסו תחת האלונקה, מטעמים ענייניים מקומיים בלבד, ולכאורה ללא זיקה לפוליטיקה הארצית. אבל מיד עם הקמת הקואליציה, החל השמאל בדרישות הזויות: לסכל הקמת בתי כנסת חדשים, לסגור בתי כנסת שהוקמו במבנים עירוניים (בתי"ס למשל), להגביל את התפתחות החינוך הדתי ציוני, ועוד כהנה וכהנה. "אבל איך אתם, המיעוט, כופים עצמכם על הרוב?", תהו באזניהם. "לא איכפת. אנחנו השמאל ואנחנו נכתיב", היתה התשובה.

מתברר שהחבר'ה האלה הבינו שלעולם לא יזכו לרוב בקלפי. שאין להם סיכוי להגיע לשלטון בדרך דמוקרטית. ואם הדמוקרטיה לא מסוגלת להגיש להם את השלטון במדינה על מגש של כסף, כי אז אין צורך בהם, לא בדמוקרטיה ולא במדינה. עדיף שתלך המדינה לעזאזאל.

3. הרעיון הזה ש"אם אני לא אטוס אף אחד לא יטוס", כמאמר הבדיחה המפורסמת, אינו נחלתה עיר אחת בשרון. הרעיון הנבזי הזה, של להרוס הכל אם הרוב יתנהל בניגוד לאידיאולוגיה האישית שלי, כבר מחלחל בקרב הציבור הפרוגרסיבי, הפוסט ציוני, שכבר אינו מתיירא לומר בשפתיו את הנורא מכל: אם זה המצב, אז עדיף לפרק ולבטל את המדינה היהודית.

עד כדי כך גדולה השנאה שלהם כלפי עצמם ועמם, שהיא מזכירה את דבריו של מנהיג השמאל הציוני דאז ברל כצנלסון: "היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?" (1.5.1936).

4. את רעיון העיוועים של שלטון המיעוט 'הדמוקרטי' על 'הרוב הפשיסטי', מאמצים אפילו במפלגתו של ברל כצנלסון המנוח, זו שייסדה את המדינה ומנהיגה דוד ב"ג הכריז קבל העולם על הקמתה והגשמת חלום הדורות. קם לו אחד במפלגת העבודה, אבי שקד, שמבקמפיין התמודדותו על ראשות המפלגה שהגיעה לידי פשיטת רגל רעיונות, מכריז שהגיעה העת למנות ראש ממשלה ערבי בישראל, ואת הממשלה להרכיב פיפטי-פיפטי – חצי מהשרים ערבים וחצי יהודים, וגם לבטל את חוק הלאום ולהפוך את ישראל-פלשתינה למדינה דו לאומית. ובמלים אחרות: קץ חלום הדורות הציוני. כצנלסון ובן גוריון בוודאי מתהפכים בקברותיהם, על שכך עלתה לה, למפלגתם הציונית.

5. במלים יותר חדות וברורות, מטפטף עיתון הארץ את חזון קץ המדינה היהודית. חלק ניכר מכותביו מזדהים עם רעיון העיוועים שפירסם חבר המערכת עופרי אילני, דווקא בתאריך הכי סמלי שאפשר – ב-15 במאי 2024, בדיוק, ממש בדיוק, במלאות 76 שנה להתקפלות המנדט הבריטי מן הארץ. במאמר המתיימר לנבא את 'קץ המדינה היהודית', הוא מעלה הירהורים אפיקורסיים אלה: "ישראל איננה נצחית... האפשרות של קץ המדינה מצטיירת אצל רובנו כמחזה אימים. אבל שום דבר הוא לא נצחי, גם לא מדינת ישראל... יוגוסלביה, גרמניה המזרחית, דרום תימן וכמובן ברית המועצות, התפרקו... ויש מדינות שהתבטלו מתוקף שינויים היסטוריים, למשל פרוסיה...

"ביום העצמאות ה–76 של מדינת ישראל, לא מעט אנשים חושבים שמדינת ישראל מועמדת להצטרף לאותה רשימה עגומה של מדינות-לשעבר. הדיבור על כך שישראל נמצאת בשנותיה האחרונות נעשה רווח בתקשורת, ונוכח בהפגנות והתבטאויות של אינטלקטואלים ואנשי רוח בארץ ובשאר העולם... מירב ארלוזורוב כתבה השבוע ב-TheMarker ש'בתוואי הנוכחי שבו צועדת מדינת ישראל, היא לא תגיע לחגוג את חגיגות המאה שלה'".

6. ולא, אילני לא צופה "לא שואה שניה ולא חורבן". מה כן? תקוותו היא להקים כאן, מן הים עד הנהר, "מדינת מופת דמוקרטית שבה כולם ייהנו מזכויות שוות".

אילני, במאמציו להסיר מעל עצמו, איכשהו, את החרפה הזו, שגם הוא מבין שזוהי איוולת איומה, טוען כי הרעיון אינו שלו: "חזון השיבה לגלות הוא מין פנטזיה של חלקים מהאליטה שמחזיקים בדרכונים זרים. רבים מאלו מחפשים סיבה טובה לעזוב את הארץ - ואין עילה טובה יותר מקריסת המדינה", אבל מצד שני הוא עצמו אינו פוסל את הרעיון הנואל הזה.

7. צריך רק להזכיר לאילני ולחבריו מן השמאל הפרוגרסיבי, שבחלקו אולי מוכן להקריב את עצם קיומה של המדינה על מזבח עקמומיותו, כי כבר ראינו, רק לפני חצי שנה, מהי 'מדינת מופת דמוקרטית'. למשך כמה שעות התקיימה בעוטף, מכורח הנסיבות העגומות, מדינת מופת פלשתינית: שליטה פלשתינית מלאה ללא דריסת רגל לאף יהודי, גם לא שמאלני פרוגרסיבי.

בעוטף קמה בחסות מחדלי הממשלה והצבא, מדינת palestine free from the river to the sea, שבה נדון כל יהודי, גם אם הוא שמאלן קיצוני שהסיע ילדים חולים מעזה לשיבא ולבילינסון, לחיסול פיסי של ארבע מיתות בית דין: ראשים נערפו, איברים נסשפו, גופות נשרפו, פרצופים רוטשו, כל מה שזז ובכל גיל נאנס, פעוטות נמחצו למוות בחיק אימותיהם – גהינום עלי אדמות. ככה זה עובד ב'פלשתין החופשית'.

8. הרעיון של קץ המדינה והתמזגות שארית יהודיה (כמה כבר ישרדו?) במדינת פלשתין, אשר הולך קונה אחיזה בקרב 'השוקניה' וסביבותיה הרוחניים, אינו בעצם חדש תחת השמש. אביו של המו"ל והעורך הנוכחי עמוס שוקן, גרשום גוסטב שוקן, העורך המיתולוגי של הארץ במשך למעלה מיובל שנים, כבר אימץ אותו, בפורמט אחר, לפני שנים.

במאמר ושמו 'קללת עזרא' (29.8.85) התאונן שוקן הזקן כנגד עזרא הנביא שאסר על שבי ציון לשאת נשים נוכריות, דבר שמנע מאז עד ימינו התבוללות והתאיינות עם ישראל. שוקן הזקן דגל בהיעלמות מוחלטת של עם ישראל מעל מפת ההיסטוריה. העיתון שבידי בנו מסתפק מן הסתם בפרויקט הרבה יותר צנוע.

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')