לא רציתי לראות את סרטון התצפיתניות. לא רציתי לראות את אחיותינו מושפלות ומוכות. לא רציתי לראות את בנותינו נתונות בידי חיות אדם. לא רציתי לראות את אהובותינו מופקרות לתאוות השפלים.
לא רציתי - אבל ראיתי - כי כל היום הייתי בכנסת. התחננו לחברי כנסת שיתעלו לגובה השעה. ביקשנו שיניחו את החשבונות הפוליטיים ואת היריבות האישית. הפצרנו שיתאחדו לממשלה ציונית רחבה שכוללת את כולם.
כי אז ההחלטות הקשות שיתקבלו יהיו בשם כל העם. כי אז אחדות בהנהגה, תוביל לאחדות בעם ולכיבוי אש המחלוקת. כי אז חיילנו ישאבו כוח ועוצמה מפקודות שניתנות בשם העם כולו.
"אין סיכוי" הם אמרו. "זה לא אנחנו זה הם". "רק אם ה'הם' יגידו". רק אם ה'הם' יעשו. רק אם 'אנחנו' נחליט. רק אם 'אנחנו' בקבינט ועם 'ההם' לא נשב ולעולם לעולם לא עם 'ההוא' הנורא.
ופתאום חברי הכנסת התנצלו ועזבו. כי חייבים להצביע במליאה. וצפיתי במסך, וראיתי על מה ההצבעה.
בעיצומה של מלחמה, באמצע העינויים של אהובותינו. באמצע גבורת חיילינו: "פסילת חברי כנסת עם כתב אישום". כאילו כלום לא קרה. כאילו אין מלחמה. כאילו אין שבויים. רבים, מתקוטטים, מקללים.
ובהיתי במסך ודמעות עלו בעיני. וזכרתי את יהונתן שהתעלה מעל חשבונות, ועזב תינוק ואישה הרה ומסר את נפשו. וראיתי אותם - נבחרי הציבור בעליבותם, בביזיונם, בקטנותם, בעסקנותם, בחשבונותיהם.
ובכיתי. ופתחתי חדשות לראות האם יש עוד מלחמה. וראיתי סרטון עם אזהרה שהצפייה קשה ורציתי קושי, כי קושי הוא שפיות בעת הזאת.
וראיתי, ונקרע לבבי. וראיתי, וכאבתי וזעמתי. וראיתי, וידעתי: לא ננוח ולא נשקוט עד שנושיב אותם יחד. באותה ממשלת חרום. ויחליטו את ההחלטות הקשות העומדות לפתחנו, ברוב מניין, או ברוב בניין, או בכל דרך שהיא. רק יחליטו ולאחר ההחלטה יצאו אלינו, אל העם, ויאמרו: הממשלה החליטה. אנחנו החלטנו. ביחד. ולא יבקרו, ולא יזעמו, ולא ידלפו, ולא יאמרו 'אבל אני'...ויפגינו דאגה ואהבה כלפי פנים וחוזק ועוצמה כלפי אויבנו - ועמידה תקיפה אל מול ידידינו.
למען אחיותינו. למען עתידנו. למעננו.
(חיילינו האהובים בעזה, עד שמנהיגנו יתעשתו, הרגו באויבינו. פשוט הרגו בהם. הביטו בתמונות אחיותיכם היפות, הכלואות - והרגו בהם עד כלותם. עד שיושמדו מעל פני האדמה. העם ינצח. אמן).