התקופה המטלטלת הזאת לא פשוטה לאף אחד. הרבה יש על מה להתפלל, וברקע – ציפייה לישועה שמלווה כל יום וכל רגע כמעט.
דווקא לכן, התרסקות המסוק של הצורר האיראני־פרסי באמצע שום מקום, ללא כל יכולת להצליח לחלץ אותו כמעט, ובלי שנשאר ממנו כמעט זכר (או זייכר...), הזכירה לרבים שאולי הסתובבו קצת שפופים, שיש לריבונו של עולם הרבה דרכים לסגור חשבונות עם הרשעים הארורים שבהם אנחנו נלחמים. ושאנחנו לא נשענים על חסדן של אומות העולם עם מוסרן הנוצרי, הכפול והצבוע, אלא על חסדו של מי שבשמו אנו נלחמים, "בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ".
את ההבנה הזאת יש כאלה שעדיין מתקשים לעכל, אבל יש כאלה שכבר הפנימו אותה היטב. והם אלה ששייכים למה שמכונה בפי רבים "דור הניצחון". מושג שמרבה להשתמש בו בחור צעיר בשם טופז רם – מנהל פיתוח ויועץ עסקי בתחום הבינה המלאכותית. במוצאי השבת האחרונה הוא פרסם את הדברים האלה:
"אני לא מאמין בקב"ה כדי שהחיים יהיו קלים יותר. הקב"ה הוא לא אמא סוציאליסטית שצריכה לתת הכול. ה' הוא לא ביטוח לאומי. ה' הוא לא קצבה מהמדינה. הוא לא סבא זקן בשמים.
"הקב"ה נועד (הייתי מתקן מעט ומדייק – האמונה בהקב"ה נועדה...) להפוך אותנו לאנשים חזקים יותר. חוקיו נועדו להפוך אותנו לאנשים חזקים עם חיים יותר חזקים, עם משפחה אוהבת וקהילה חזקה, לצד סט ערכים בסיסי פנימי. ומתוך המציאות הקשה – לתת לנו תקווה ואמונה לצמיחה, מתוך חשיבה על הדורות הבאים".
נשמע טקסט דוסי לעילא ולעילא, נכון? ובכן, הרי לפניכם ההמשך המפתיע:
דור הניצחון
"אינני דתי. רחוק מכך. מה שגרם לי להאמין בתורה הקדושה – זו העובדה שהיא המסמך הראשון אי פעם בתולדות האנושות (גם לפי ביקורת המקרא) – המתאר עבדים יוצאים לחופשי, לעבר ארץ מובטחת, שם השלטון לא יהיה רודני וכפוף לחוקי האל – תחת זכויות פרט קניין.
"כשהיוונים ימ"ש כבשו את הארץ וראו את חוקי השבת – הם בזו לה. וכעת אני מבין שהשבת היא סמל: יום מנוחה גם לחלשים, ששום בעל הון או עריץ לא יוכל לבטל. לעולם.
"אינני דתי, פשוט יהודי של משה, דוד מרדכי ומתתיהו כהן גדול. בישראל אנחנו לא סוגדים לממסד, אלא לקב"ה. האמונה בעיני היא חירות. כשאתה בן של מלך, אתה לא יכול להתכופף – לא בפני יוון ורומא – ולא בפני ארה"ב ואש"ף.
"אני אוהב כל יהודי. גם את הלא מאמינים בה'. כל מי שיושב בארץ ישראל, כל מי שבעד שגשוגה, כל מי שבעד שישראל תשוב לגדולתה – חבר שלי".
מדהים בכמה פשטות מתאר טופז את מה שדתיים לפעמים מתפתלים מאה התפתלויות לפני שהם מוכנים להגיד ככה דוך – על השולחן. ולכך אני מתכוון במילים "דור הניצחון". דור חדש, שההגדרות המקובלות "דתי" ו"חילוני" מקטינות את התהליך הרוחני שמתחולל בחיי חבריו. הם רוצים אמונה, רוצים ציונות, רוצים תקווה, רוצים נחישות, רוצים עוצמה וגדלות. והם לא מתביישים להגיד בפה מלא מה יביא לכל זה. וכך ממשיך טופז בפוסט המהמם הזה:
"אנחנו חייבים להיות אומה מוצלחת יותר. זה לא יקרה בלי אמונה.
"אנחנו לא יכולים להיות דור מדבר. והגענו למצב הקשה הזה – כי הפסקנו לחלום בגדול. הפסקנו להיות מאמינים. החלפנו את התקווה בציניות.
"אז אני מאמין שישראל תשוב לגדולתה, יחד עם דור הניצחון הצעיר והרענן, וברכת ה'".
המצרך הכי יקר במאה ה־21
את הדברים פרסם טופז בקבוצת הטלגרם שלו. ומה קרה בעקבות הפרסום? כצפוי, היו כאלה שהדיבורים האלה לא ממש מצאו חן בעיניהם. וזאת הייתה תגובתו של טופז לעזיבת העוקבים:
"כשאני כותב על ה' יורדים עוקבים. זה בסדר. אני מצטער מאוד שגדלנו למערכת החינוך הממלכתית, לתרבות של ארץ נהדרת, תרבות פסטיגל שירי הסלפי בחנוכה, תרבות הציניות וחוסר היוזמה.
"אני ממש מצטער שגדלנו למסגרת שעשתה הכול לעודד בורות בכל הקשור להיסטוריה וזהות יהודית.
"אני מאחל לכל מורידי עוקב, שימצא אמונה. לא משנה במה. אמונה תהיה הדבר היקר ביותר במאה ה־21. ואני עוד יותר מאחל לכל מי שמתהדר ב'אנטי־דת', ברמה האזרחית פשוט לא להיות סוציאליסט, וברמה האישית – פשוט למצוא משהו להאמין בו".
כתגובה לדברים האלה, הגיב אחד מחברי הקבוצה בסיפור אישי משלו: "אתמול דיברתי עם אמא שלי ואמרתי לה: אני מתחזק, שואף להיות דתי. היא אומרת לי: תיזהר כשאתה אומר דתי, זה עשוי להישמע לא טוב, ולחסום אותך. (היא מאוד פרו־יהדות, ואמרה זאת בקטע דואג). אמרתי לה: תעודת עניות שזה מצבנו. מה יקרה עוד מעט – אתבייש להגיד שאני יהודי?!
"אנחנו יהודים, והארץ הזאת היא שלנו בזכות כך. אל לנו לשכוח זאת ואל לנו לשכוח מסורת אבות.
"עד כמה שמנסים לצייר עולם הפוך, עלינו לזכור: החילוניות וחיי האינדיבידואליזם הם הדבר החדש, המוזר (אם תרצו), החריג והמשונה – ולא מסורת אבותינו בת אלפי שנים שעברה מדור לדור".
הנה עוד דוגמה למילים "דור הניצחון".
גיבורי הצפון
כולנו נושאים עיניים לצפון ועינינו כלות. איך הפך חבל הארץ הפורח הזה לשומם ואיך יסובבו אנשי גבול הצפון (נוסף על גבול הדרום) מעיר לעיר ולא יחוננו. אפילו דרכי מירון של אדוננו בר יוחאי, אבלות השנה מבלי באי מועד.
הצפון השומם, כך נדמה לי, כמו בא להצביע לעיני כולנו על שורש המשברים שלנו ושורש התיקון של דור הניצחון; את התמודדות עם הצפון נקבל ממה שצפון וחבוי בעומק הנשמה – נשמת ישראל ונשמת התורה, ולא משום גורם אחר. את הסוד הזה גילה הרב קוק בפתגמו לחודש אייר, וכך כתב:
"הַגְּבוּרָה הָעִלָּאָה שֶׁל תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְהַצְּפוּנָה שֶׁל קְדוֹשֵׁי הַקְּהִלּוֹת, מִתְחַבְּרוֹת יַחַד בְּאוֹצַר הָרָזִים שֶׁל רַשְׁבִּ"י".
הרב רומז בדבריו הקצרים לשני סוגי גבורה שאנו זוכרים ומזכירים בחודש אייר – הגבורה הגלויה – גבורת תלמידי רבי עקיבא, הלוחמים במרד בר־כוכבא ומוסרים נפשם על חירות ישראל, וגבורת קדושי הקהילות שמסרו נפשם על קידוש השם בפרעות מסעי הצלב שאירעו באשכנז לפני כאלף שנה בחודשי אייר וסיוון.
שני סוגי גבורה – גבורת מסירות הנפש במלחמה, וגבורת המוכנות למות ולמסור את הנפש על קידוש השם. השנה אנחנו לא צריכים הסברים לשני סוגי הגבורה הללו. שניהם ידועים ומוכרים לנו עד מאוד. עד כאב נורא. שתי הגבורות מתחברות, לדברי הראי"ה, באוצר הרזים של רשב"י. כלומר – באוצר הסוד הצפון בנשמות ישראל. האוצר הצפון שמתוכו בוקעת גם הגבורה של הלוחמים בשדה הקרב וגם גבורת המוסרים נפשם על עצם היותם יהודים. האוצר של אמונת ישראל.
טופז כתב בחתימת דבריו: "אנחנו חייבים להיות אומה מוצלחת יותר. זה לא יקרה בלי אמונה".
מי שיזכור את המשפט הזה – לעולם לא יאבד את הצפון.
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר